עץ הדומים עסוק

טוב אז ככה
לא כתבתי בבלוג כבר הרבה זמן

האמת היא שבחודשים האחרונים הייתי לי הרעה במצב...

למי שלא יודע
אני סובל מהתקפי חרדה ודיכאון- "פוסט טראומטי" מהתקופה של הצבא

בחודש וחצי האחרון אני בקושי הצלחתי לצאת מהבית פיזית
הגוף פשוט מתכווץ מפחד למרות שאתה אומר לו שאין ממה לפחד...
כמו בשיר הילדים "פרח נתתי לנורית" אינני בוכה אף פעם אינני תינוק בכיין, אך למה הו למה למה יורדות הדמעות מעצמן.

אני עובד עכשיו עם פסיכולוגית על לשפר את מצבי, למרות שזה ייקח עוד זמן.
והאזכרה של השנה למוות של אמא מגיעה באמצע חודש הבא..

כבר המון זמן שאני קורא על המסיבות של איר שכולם נהנים מהם
ועל החברים שלי שנהנים בדאנגן
ועל בדסמ והכל
ודי קשה לי שאני יושב בצד ולא מצליח לעשות כלום...
במיוחד לא לראות את כל החברים שאליהם אני מתגעגע מאוד
במיוחד לרקוד במועדון על הבמה ולצחוק עם כולם.

אני מקווה שמתישהו בקרוב אני אצליח להתחזק מספיק ולבוא לבקר את כולם
בלי ההרגשה שיש לי בפנים שאני צריך להתבייש, שאני מגעיל, שאני פחות טוב
אלא עם ראש זקוף וחיוך כמו פעם...[b]