עץ הדומים עסוק

שרבבתי את שמי לתוך הדיאלוג הזה, כי בזמן שקראתי אותו,
הרגשתי את שפתיי אומרות את המילים, את עיניי יוצרות את המבט, ואת נשימתי נעתקת.

"צנחתי מעל חבית מי הגשם ומחיתי את ידי במכנסיי. אני בא והולך בשעות לא רגילות, הסברתי
כשנכנסתי לצעד אחד עמה. האם אני צודק בהנחתי שאת צריכה ג'נטלמן שילווה אותך הערב?
חיוך עיקל את זוויות פיה, והיא העיפה בי מבט אלכסוני,
בהחלט.
מה צר, נאנחתי, אני לא ג'נטלמן.
חיוכה התרחב. נדמה לי שאתה די קרוב לזה.
הייתי רוצה להיות קרוב יותר.
אז בוא ולווה אותי.
זה ישמח אותי מאוד. אבל... האטתי במקצת את הליכתי, וחיוכי התחלך בארשת פנים רצינית יותר. מה עם סובוי?
פיה נעשה קו ישר. אם כך הוא הכריז שאני שייכת לו?
טוב, לא בדיוק. אבל יש פרוטוקולים מסויימים...
הסכם ג'נטלמני? שאלה בחריפות.
יותר דומה לכבוד בין גנבים, אם תרצי.
היא הישירה מבט לעיני.
טאבי, אמרה ברצינות.
גנוב אותי.