עץ הדומים עסוק

זה נורא קל להוציא את כל הזעם, הפחד, התסכול, חוסר הביטחון, וחרדת הנטישה על אדם אחר.
עם זאת, זה לא מה שאני עושה, גם כשזה נורא נורא מפתה.
ואני תוהה כבר.
האם אני צודק או טועה בזה.

לפעמים אני עייף מלחיות על פי ערכים של אי פגיעה, מלגשר על פני לחתוך, מלנסות להוציא את הטוב מסיטואציה ולראות את הטוב שבאדם.
אולי כדאי פשוט להיות מנייאק. להשתמש ולזרוק. אלוהים יודע שיש לי היכולת.
אבל איך אני אוכל להביט בעצמי במראה אחרי זה, אני עוד לא יודע.
זו סוג של דילמה של האם היית מבצע פשע אם היית יודע שלא תיתפס.
ופה השאלה, האם את יכול לחיות עם הידיעה,
ולאיזה סוג אדם זה יהפוך אותך.

ואני לא בטוח שאני מסוגל לזה.
ובנתיים, אני גם לא בטוח אם אני מרוויח או מפסיד.
הכל תלוי בהשקפה אני מניח.
כרגע אבל, התחושה היא די חרא.