הכל בסדר.
באמת.
זה מחרפן אותי.
אחרי עשר שנים של קטסטרופות והתמודדות הישרדותית,
הגוף כבר כל כך מלא רפלקסים של הישרדות,
הכל דרוך, הכל מוכן לקרב.
אבל אין שום קרב.
שום איום הישרדותי.
מכל השנים שעברתי השנה הזו הכי מבלבלת אותי.
המקום הזה שאמור להיות טבעי,
ההתמודדות עם הטוב, עם הנעים, עם המתון והנורמטיבי,
התמודדות עם הצלחה, עם תשומת לב רומנטית, עם מלא אופציות לעתיד מבחינת עשייה ואושר והגשמה.
אולי אני עדיין בשוק.
שהצלחתי לצאת.
שהאיום עבר.
וחזרו חיילים לביתם.
ועכשיו איך חוזרים ממלחמה וחיים בשקט ובשלום?
הרי רק על זה חלמת כל הזמן.
אז למה הגוף שלך עדיין שם במלחמה?
למה הנפש שלך עדיין מתעוררת בלילות מבוהלת מזיכרון קשה.
למה המוח שלך עדיין בונה 3 אופציות יציאה על כל כניסה אחת.
למה החיוכים שאני נותן לאנשים הם אמיתיים ומלאים,
החיבוקים חמים ומלאים בכל מה שיש לי,
מעשה האהבה מלא עוצמה ותשוקה של חיים,
ועדיין
אני מרגיש כאילו תיבת התהודה שלי עצובה
מתחת להכל מהדהד עדיין תו בודד וכואב.
ואני שואל את עצמי.
איך לסלוח. איך לשכוח.
איך לומדים עדינות שלא כלפי אחרים,
אלא כלפי עצמך?
לפני 12 שנים. 17 במרץ 2012 בשעה 14:22
