אני שוקל לסגור את הבלוג שלי...
אני מרגיש שכל מה שאני עושה פה זה לקונן על כמה מר עולמי כי אכן מר הוא...
אם כל הזמן אנשים יקראו רק כמה רע לי ועל כל מכאוביי ומצוקותיי, הלו אני אהפוך לסך כל בעיותיי, ואף אדם לא יתעניין בזאת...
אני מרגיש כמו נער בן 16 לבוש כולו שחורים שכותב שירים למגירה על כמה אף אחד לא מבין אותו וכמה חרא העולם...
אבל אני לא
אני גבר בן 23
ואומנם אף אחד לא מבין אותי, אבל לא כי הם לא רוצים, הם פשוט לא יכולים.
והעולם אומנם יכול להיות מקום אכזר אבל יש בו המון המון יופי שאני רואה, אך כל מראה של שמחה אהבה או התפתחות חיובית רק לועג לי , מראה לי את חיי במראה ואומר "ראה נא! כמה חסרים חייך"
ולא אני לא מוותר לעצמי
וכן אני כן מטפל בעניין בכל הדרכים.
פשוט לא יכול יותר להתמודד עם השאלות של -מה שלומך? , מה חדש? , אתה עובד, לומד, עושה, חושב?
דייי....
פשוט דייי....
לפני 18 שנים. 19 באפריל 2006 בשעה 12:22
