לפעמים, כשאני מנסה ליישב את הסתירות שבתוכי,
אני נפלא לגלות את הנרטיבים השונים שיוצאים ממני, ממש מהבטן.
תחושה בגדול, היא צרור מחשבות בהילוך מאוד מהיר,
ויש את הרגעים האלו, שהתחושה פתאום מצליחה להאט מעט, ולהתפרק לפיסות שונות,
כאלו שמאפשרות תמונה ברורה למצב החדש,
ואני נפלא מעומק ההבנה שאני חווה.
הפעם מה שצף היה נרטיב של להקה,
אנחנו חושבים על עצמנו כאינדיבידואלים, יצורים חד פעמיים,
על כל מה שמרכיב אותנו,
על כל הפרצופים השונים שלנו והדמויות השונות שלנו,
על החלקים שחופפים, והחלקים שסותרים,
על האני הלא מושלם, הלא אחיד.
אך מה אם היינו חושבים על עצמנו כעל להקה,
להקה כמו שזאבים הם להקה,
והפרטים שמרכיבים את הלהקה,
הפרטים שחייבים להיות מעט דומים ומעט שונים,
הם בדיוק כך מאחר וזה זה מה שהופך את הלהקה לשלמה, לכשירה ומוצלחת, עם יכולת להסתגל ולהשתפר.
אבל רק כאשר הם פועלים כלהקה אחת.
הביטוי זאב בודד הוא מוטעה, לא באמת קיים דבר כזה,
זאב בודד הוא זאב מת, כוחו של הזאב הוא בלהקה.
כמוהם כמונו, כאשר אנחנו מפורדים בתוכנו,
רבים בין סוגי האני השונים שקיימים בכל אחד מאיתנו,
כל פרט בפני עצמו לא חזק מספיק לבד, כמו מקל בודד מול אגודת מקלות,
אנחנו שבירים כשאנחנו מנסים להיות רק דבר אחד ולא מאמצים את מלוא הזהות שלנו,
את אגודת המקלות הרגשית שלנו,
את להקת הזאבים שאנחנו.
