עץ הדומים עסוק

אני מסתכל כאן על פרופילים,
בלוגים ופוסטים

ופתאום מבין באיזה מקום שונה אני נמצא עכשיו,

קשה לחזור לכאן אחרי שנה פלוס של משהו אחר לגמרי.

הכל נראה פתאום מאוד... גס.

ולא בתוכן של הדברים,

באופן שהם נאמרים ונכתבים.

אני מנסה לחשוב אם בעתיד יחזור לי הרעב כמו פעם,

ואם כן עם מי הייתי רוצה להיות,
כי גם בזה כל כך השתניתי,

הבדסמ שלי השתנה עמוקות,

התבגר עם השנים שאני התבגרתי בהם,
ואחרי כל הסימוני וי על אקטים כאלו ואחרים שהיו פנטזיות להגשמה,

ואחרי הגילוי שרובם היו דברים שנעים לראות אבל לא הכי נעים להשתתף בהם,

אחרי כל הצורות השונות של ריחוק, כאב, ומשחקים מנטלים.

גיליתי בעצמי צורך עצום באינטימיות,

ושהאינטימיות הזו, בפשטותה, מסוגלת להכיל כל כך מעבר בשבילי. 

אני לא חושב שיש דבר שאני נהנה ממנו יותר כיום מאשר להכיר את הגירסה הכי אינטימית של מי שאיתי,

את המקום שבו כבר לא מפחדים ולא חושבים, ופשוט שמים את המבוגר האחראי בצד לרגע כשאנחנו יודעים שהוא יהיה זמין מתי שנצטרך,

אבל עד אז, בלי צורך במסיכות, בלי צורך להרשים, 
האמת הפשוטה שנמצאת בהליכה הזו בין הסלון למטבח, כשמביטים אחורה עם חיוך מפגר ועושים משהו שטותי בלי לחשוב איך אנחנו נראים,
כי אנחנו יכולים לראות כמה נהדרים אנחנו באותו רגע פשוט דרך החיוך המתגלגל של הצד השני, שאומר בלי מילים, 
אני כל כך שמח שאת כאן.