עץ הדומים עסוק

"טקסט גולמי. אני מפרסם את זה כי אני החלטתי ליצור שינוי בעניין בחיי.
הפעם הזו אני כן צריך את התגובות שלכם.
אני רק מבקש לא לקרוא בביקורתיות. ולחשוב לפני כתיבת תגובות לא ראויות."
-------------------------------------------------------------------------------------------

אני לא בטוח איך להתחיל לכתוב את הדברים האלו,
על מה זה אומר להיות קורבן של אחרים,
על איך זה משפיע.
על בכלל לומר את המילה מלאת הבושה הזו, קורבן.
איך אומרים אותה בלי למות מעט בפנים, איך אומרים אותה בלי להצטרך להכיר בהכל מחדש באור כל כך מכוער.
איך אומרים את זה בלי להצטרך להסביר לכולם מאות דברים שאין להם דרך להבין כי הם לא היו שם,
כי הם לא יודעים את האינפורמציה כולה.
ואיך להתמודד עם השאלות.
כי תמיד יש שאלות. ומובן שיהיו.
לומר את המילה קורבן אומר לומר במקביל את המילה תוקפן.
שהרי לא היה אחד בלי השני. ולומר את הראשון זה להאשים אחר בשני.
אבל מה קורה כשהוא באמת אשם?
מה קורה אחרי שהיית צריך לשים בצד את הכאב, ואת השבירה האישית,
את כל ההלם הנפשי שמגיע מזה, בשביל לההצליח לענות על כל השאלות, להיות נשפט בעצמך,
להוכיח שהיה תוקפן והיה קורבן.
אחרי כל זה מגיעה השאלה, אז למה נשארת שם כל הזמן הזה?

וזה המקום שאתה צריך לנסות להסביר משהו שרק אדם עם היסטוריה של קורבן יבין.
שלדעת את המקום הזה בעצמך של להיות קורבן, אדם בדרך כלל בוחר באחת משני דרכים,
לאמץ את ההתנהגות של התוקף שלו ולהפוך להיות תוקפן בעצמו אחר כך, או להכיר במה שיכול לקרות כשאתה הופך אדם אחר לקורבן שלך,
ולעשות כל דבר אפשרי אי פעם שזה לא יקרה, ללמוד להיות רגיש לדקויות הכי קטנות, לפתח הכלה שלא יודעת קץ אפילו כשזה נגד טובתך האישית.
למה נשארת שם כל הזמן הזה אם זה היה ככה?
כי מול יכולת האהבה שפיתחתי כדי להתגבר על היסטוריה של קורבן, המעשה שלו לא היה "כל כך נורא".
לא נורא כמו לא לאהוב אותו יותר,
לא נורא כמו להכיר בעובדה שאפילו שהוא לא מתכוון, אפילו שהוא לא שולט בעצמו, אפילו שהוא באמת אוהב אותי,
אני עדיין נושא בהשלכות של המעשים שלו.
לא נורא כמו לדעת שאם אני לא אשא בהשלכות של המעשים שלו, לא יהיה לו מי שישא בהם, וזה יעשה אותו עצוב, והוא יהיה לבד ובלעדי.
לא נורא כמו לדעת שהוא צריך אותי ושאני לא אהיה שם. כי אני נשבעתי לא להפר את הנאמנות של אף אדם שיקר לי כל כך, כמו שעשו לי כל חיי.
לא נורא כל כך כי זה רק לקצת, ואחרי שהוא יוציא את כל זה מהמערכת שלו הוא יחזור ויאהב אותי. הוא יצטער על הפצעים שהוא גרם לי.
לא נורא כל כך כי לתת את הביטחון והאמון שלי, לתת את הלב שלי ולהאמין שהאדם השני לא ינצל אותם או יהיה חסר אחריות ואכזרי כלפיהם זה הדבר הכי קשה ומפחיד בשבילי בעולם.
והמחשבה על להיות שוב לבד ולעבור את התהליך עם אדם אחר אחר כך הוא כל מפחיד ונוראי, שקצת מההתעללות המוכרת עכשיו היא מחיר פחות יקר.
כי לדעת שאחרי שזה יגמר אתה תשא את כל הצלקות והכאב הנפשי, והלבד שלך יהיה מלא באשמה וביזוי. והוא יצא מזה על כנפי ההכלה וההעצמה שנתת לו, ופשוט ימשיך לו הלאה בלי התייחסות.
ואולי בעיקר כי להסתכל על האדם שאתה כל כך אוהב, כל כך נותן ומעניק והתמסרת לו בנאמנות מוחלטת שרק אלו שנופצו ויודעים את המחיר יכולים לתת.
להסתכל עליו פתאום... ולקבל את העובדה שהוא יכול לעשות את הדברים האלו, ואחר כך להמשיך הלאה בלי שום מחשבה נוספת, בלי שום הסתכלות עצמית, בלי אפילו להטיל ספק.
לקבל את זה, להתעמת עם זה. כואב הרבה יותר מכל דבר אחר.

ואז מגיעה השאלה.
אז למה עכשיו פתאום כן?

ופה מגיעה הבושה הכי גדולה.
להודות שמשהו קרה שהצליח לעבור את הגבולות האישיים שלך בצורה כזו שלא יכולת יותר להתעלם.
או שהסיטואציה היא כבר לא אחת שבה הוא אפילו יחזיר לך אהבה תמורת הכאב.
המקום שאתה צריך להודות שהיית צריך לעזוב בסימן הראשון להתנהגות הזו,
אבל לא עזבת.
כי מתוך מקום כל כך אמפטי כלפי אחרים, וכל כך מודע לסביבה,
הבנת את הסיבות של למה הוא עושה את זה... וידעת שזה לא מתוך רוע.. רק מתוך חוסר שליטה
שהוא גם היה קורבן בעצמו פעם, והוא פשוט בחר בדרך השניה להתמודד עם זה. להפוך לתוקפן.
כי ברגעים שהצלחת להגיע אליו יכולת לראות את האדם שבאמת נמצא בפנים, ואהבת אותו.
וכי בסופו של דבר, אולי כי אתה לא באמת מאמין שמגיע לך כבר משהו יותר מזה.
וחזרה למילה קורבן, עם הכתם שהיא מכילה בתוך הנשמה שלך.
כי אתה כבר ממילא מלוכלך ומבוזה מבפנים. אז למה להתעקש, עדיף ללמוד לא ללכלך אחרים בכתם שלך
מאשר להתעקש שהכתם נקי.
אחרי הכל, אם אתה נוהג ברכב חסר הרוס וחסר ערך ממילא, מה אכפת לך שהוא יקבל מכה,
אבל להרוס לאחר אומר לעשות אחר כמוך, וזה הדבר שנשבעת שלא תעשה לעולם.

אז אתה לומד לשתוק.
ואתה לומד לדבר על הדברים בצורה שלא מייצגת אותם ככה.
ואתה לומד לחייך חיוך מהסוג שאומר הכל בסדר.
אבל זה לא.

וכשאתה מחליט בסוף כן לדבר.
זה מאוחר מדי.
לאנשים כבר אכפת מדי מהצד השני בשביל להיות מסוגלים לראות אותו באור הזה.
ואתה יודע שוב.
שהכל באשמתך.