הרגשות שלי לאחרונה כל כך מעורבבים.
שמחה, עצב, גאווה, פחד מכשלון, בלבול מכל מה שקורה ולא מוכר, הבנה עצמית ומקום שלם, התלהבות ממליון דברים שאני רוצה, התנגדות של הגוף והמגבלות הנפשיות בעשיה שלהם. ניצחונות, כישלונות. רגעים שאני מבריק, רגעים שאני מובך ומגומגם. יותר מדי דברים לעשות ולא מספיק זמן לעשות את כולם, יותר מדי זמן בין נפילה זמנית לנפילה זמן שאני צריך להיות בפעילות מאוד נמוכה ומנוחה. לקחת פרוייקטים חדשים, לוותר על פרוייקטים שלא יכולים להיות כרגע. להיות נאהב על ידי המון המון חברים, ועדיין להרגיש את המקום הריק בפנים שרק בת זוג יכולה למלא.
ועכשיו, אחרי שיחה בלתי צפויה עם האקסית. אחרי אני מודה, קצת הרבה בכי(ממתי אני בוכה לעזאזל).
ישבתי וכתבתי לי. לא מהוקצה, לא מלוטש. פשוט גולמי, מה שיצא.
ואחד מהדברים שיצא, היה משפט אחד שהרגיש לי שמבטא את מה שאני עובר רוב הזמן.
"אני פוחד להיות אמיץ, ואמיץ מדי להמשיך לפחד"
