עץ הדומים עסוק

כבר זמן מה שאני מחזיק את עצמי מאוד קצר,
לא להכנס לפרשנויות לגבי התחושות שלי, פשוט לחוות אותם.
ובעקבות זה, במקום שפעם הייתה מלחמה סוערת בין יצרים,
היום הם יושבים לשולחן המשא ומתן, 
עוד לא בעלי ברית אומנם. אבל שני צדדים חבולים שמוכנים להתחיל להודות שהמלחמה הזו לא משתלמת.
אבל כל כך למודי קרבות שעדיין לא מרגישים טבעי להוריד את הנשק והמגן.
ועם זאת, דברים מתחילים לקרות. 
כל זמן שאני שומר אותם באותו חדר ביחד הם לא יכולים להתעלם אחד מהשני, לא יכולים להתעלם מכמה הם כל כך דומים,
צדדים שונים של אותו מטבע אחד.
ושם פשרות נוצרות. פשרות שמאפשרות לכל האנרגיה הזו שהולכת על לחימה מתמשכת,
להפוך ליצירה מתמשכת.

זה לא מושלם. 
אבל זה טוב מספיק.
בשבילי.