אני מבין לאחרונה עד כמה חשוב לי להתאים את הסביבה שלי מבחינת האנשים שמקיפים אותי.
כל מי שמכיר אותי אפילו קצת יודע שאני פרפורמר וקומיקאי בנפש.
כל מי שראה אותי רוקד יודע שאני נותן את עצמי טוטאלית לבמה.
כל מי שנכנס מעט לנפש ולמוח שלי יודע יודע שזה אליסה בארץ הפלאות גרסת הסטים פאנק.
אני לא יכול שלא להיות טוטאלי. אני פרפורמר. תמיד הייתי. אפילו בשנים שהייתי הכי כבוי.
ואני צריך במה.
רוצה במה.
משתוקק לבמה.
תנו לי שמיעה, ראייה, תנו לי גוף, תנו לי תנועה, תחושה, ריחות, טעמים, צבעים, גוונים, ואת כל מה שעוד לא נוצר. תנו לי ואצור מהם ולהם.
הדיווה הזו צריכה במה.
ואין קהל שאני אוהב יותר מאשר את החברים הטובים שלי,
לבדר אותם, להצחיק אותם, לתת להם השראה עם הטירוף הלוגי שלי.
להיות מסוגל לחבק אותם רגשית בצורה שרק אני יכול.
לגבש רעיונות יצירתיים בשבילם או בהשראתם.
להיות בשבילם מה שרק אני יכול להיות בשבילם.
דיווה זונת צומי מעצבנת חכמולוגית הורמונלית רגשנית שכמוני,
אבל אחת שתמיד דואגת לתת יותר משהיא מבקשת לקבל.
אני אוהב את החברים שלי,
ומסתבר אחרי הרבה זמן שלא הודיתי בזה בקול רם.
גם את עצמי