לפני 9 שנים. 15 בינואר 2015 בשעה 21:13
אחרי שבועיים שהיו מתישים בכל מובן אפשרי, אפילו בסטנדרטים שלי.
אני בבית.
ולהיות בבית הרגיש כל כך טוב.
שאפילו עם העייפות. לפני הלשבת ולהוציא את האנחה העמוקה, המשחררת, שחיכיתי להוציא כל השבוע,
ושבדיוק יצאה ממש לפני רגע.
אפילו ניקיתי. סידרתי. ארגנתי. והכל במקום.
דאגתי מעט לבית שלי לפני שנתתי לו לדאוג לי חזרה ולעטוף אותי בחמימות שלו.
סימבולי.. אולי.
נעים. בהחלט.
סוף סוף זמן טאבי מעכשיו ועד ראשון.
ואין זמן מתוק יותר למנוחה,
מזמן שהרווחת בעבודה קשה.