עץ הדומים עסוק

יותר ויותר, כשדברים מסויימים עולים,

אני מבין שהדבר שאליו יש לי כמיהה אמיתית כרגע.

הוא תא וידויים, 

כמו שיש לקתולים בכנסיה.

לא טיפול, לא מילים טובות, לא חיבוקים ולא עיצות.

פשוט להכנס לתא חשוך, לא לראות אף אדם אבל לדעת שהוא שם בצד השני.

רק אני והוא.

ולהתוודות.

על הכל.

ושרק יהיה לרגע אחד מישהו בצד השני,

קול שאינני רואה, אולי הוא אפילו רק קולי שלי המשתקף מגרונו של אחר.

קול בו אבטח, 

שיאמר לי בסוף בפשטות.

אני סולח לך.