עץ הדומים עסוק

זה כבר לא זר לי. אבל אין באמת דרך להיות מוכן לזה.

תקופת ספיגה.

של כאב, של ניתוק, של חוסר יצירה, פאסיביות כפויה.

כל תהליך רפואי לוקח זמן, ויש כמה בתהליך כרגע.

עוד בדיקה, עוד טופס, עוד שבוע של כאבים ומשכחי כאבים,

עוד עיקוב, עוד קרקוע בבית, פשוט לשבת עם המחשבות,
לנסות לזכור שזה להשיג תוצאות חיוניות בשביל שכל השאר יוכל לעבוד,

שזה המחיר, ושזה בלתי נמנע. 

שכל מה שצריך להעשות כרגע נעשה, 

שהחשוב ביותר מבוצע.

ועדיין,

הבידוד והפסיביות הכפויה הזו מביאים למחול של שדים בתוכי,

העבר עולה, והעתיד מקבל צבע אחר, ושניהם יחד סופגים את ההווה בכל שאלות המה אם שיש,
בזמן שיכולת הביצוע כרגע נמוכה.

שילוב מסוכן לאדם אקטיבי.

אני שונא להרגיש בצורה כזו, מנוטרל מהיכולת לקחת דברים לידיים ולפעול במיידית.

סבלנות יש לי בכמויות לכולם מסתבר, אבל לא לעצמי.

ואולי זה אחד השיעורים החשובים שאני צריך ללמוד,
איך להיות בלבד ובפשוט עם עצמי בעצמי.

but fuck me if i know how...