עץ הדומים עסוק

נמאס לי
כמה פעמים אני אומר את זה.....יותר מדי....

אבל באמת שנמאס לי....נמאס לי להיות כלוא בתוך עצמי...לא יכול להשתחרר....

וקשה לי...שאני מסתכל בשמיים השחורים של הלילה...עם המחשבה שאם אמא שלי הייתה עדיין בחיים...אם היא לא הייתה מתה...אז הכל היה אחרת....בגלל שאמא שלי...היא סוג האנשים שאני צריך בחיים שלי קרוב אליי....לא הססנית וחוששת כמו גוויני או ביקורתית והרסנית כמו אבא שלי....

היא הייתה נועזת ודינמית...עם מחשבה לעתיד לבוא ואינטואציה חזקה....המון אהבה ותמיכה והיכולת לקדם אותי בלי להרוס אותי במקביל...

אני מרגיש שהתדרדרתי כל כך לאחרונה...כבר כמה זמן שאני לא יוצא...לא מסוגל...לעבור את הדלת הארורה...לא יכול לראות חברים(אם בכלל נשארו לי) לא מסוגל אפילו לדבר איתם כמעט בטלפון....הפחד שמישהו יצלצל ואני אצתרך לומר לו שוב שאני לא יכול להפגש או לדבר כי אני מרגיש רע...גרם לי לאחרונה בכלל לכבות את הפלאפון שלי....

אני יודע שהעניין עכשיו עם הועדה של משרד הביטחון ולחכות לתשובה שלהם בנושא מגביר לי את רמות המתח....גורם לי לקבל נון סטופ התקפים ושינויי מצבי רוח קיצונייים....

זה לא שאני לא אופטימי לגביי העתיד......יש לי תוכניות....יש לי רצון ויהיה לי גם כוח...אבל יש דברים שאני לא יכול לשלוט בהם....הגוף שלי שפונה נגדי...כל ההתקפים האלו של הפאניקה...כל המתח הזה...וזה כל כך קשה להיות חסר אונים באמת מול משהו....בלי אפטר קייר...בלי מילת ביטחון...

החיים האלו הם דום מסוכן...

אבל למי אני יכול לפנות.....