עץ הדומים עסוק

אהובה.

אני כותב לך.
את כל מה שאצור בי בפנים.
גם בתוך הריק שבתוכי ישנו עולם שלם,
מלא בך, בדמותך המלאכית,השובבה והכובשת.

עוד ישנם נשיקות ישנות, שמורות בשקעי הצוואר.
חיוכך עוד קורן בין ריסיי,
מאורו עוד מקשט את מבטי,
מפזר אבקנים עדינים מישותך על כל שרואות עיניי.

לעולם לא אוהב אחרת.

אין זו תמימות.
זוהי מסירות.

על ברכי האחת נשבעתי לך,
לנצח.
עד המוות ומעבר.
ללא תנאים.
את כל כולי.

ואני...את מכירה אותי כה טוב..
אני זאב זקן..ואינני מפר שבועה לעולם.

וגם אם הלכת,
אינני פתור...
לעולם לא אהיה.
שבועתי לא רק לך הייתה.
כי מה אנחנו אם לא ברי חלוף.
שבועתי נשבעתי אלינו, אל אהבתנו, אל ההשראה עצמה.
לומר שיום אחד ארגיש כך כלפי אחרת יהפוך את אהבתנו וכל שקשור בה ללעג ובזיון.
אעדיף לכרות את ידי ולא לתת לדבר להתרחש.

עודני האביר שלך ולעד אהיה
גם אם בגלות ובבדידות.
גם אם לא תרצי בי עוד גבירה יקרה.
אך תמיד תהיי המטרה למענה אני חיי ומשרת.
חרבי וזרועי תמיד יהיו לשירותך.
בי נשבעתי.

ובקרבי ליבי נקרע.
כל יום וכל רגע מחדש.
למול דמותך הנהדרת.
אשר נושא אני בין קפלי שריוני.

ואם יבוא היום שבו יפסיק להקרע...
אקרע אותו במו ידי החשופות.

ובין שפתי אנצור משפט אחד.

אהבה, שמך הוא גוויניביר.



על החתום:

האביר שלך.