סרט אנימציה יפני
מצחיק מלהיב ומרגש
מדובר על סיפורם של שלושה חסרי בית בטוקיו המושלגת של תחילת השנה החדשה
אשר מוצאים תינוקת נטושה ומתחילים במסע להגן עליה ולהחזיר אותה להורים שלה.
לכל אחד מהם יש סיפור משלו על נטישה משלו וסיבות משלו לאיך הוא הגיע לרחוב ולבדידות של להיות חסר בית ומשפחה בין אם היא קיימת היכן שהו או לא...בין אם היא נטשה אותך או אתה נטשת אותה...
יש בסרט הזה מעין מגוכחות שובת נפש שלוכדת אותך בתוכה..
מעין מגוחכות שמגינה על הרגש והאנושיות שעומדים במרכז העלילה כמו שקופסת קרטון מגינה על חסר הבית ממזג האוויר בחוץ.
מגינה בקושי...אשליה של בית ונסיון נואש ואחרון לסוג של פרטיות וקניין...
הדבר הכי מפתיע בסרט הוא הסיום שלו.
הסיום הכי נורא שיכול להיות.
בשביל הצופה,
לא בשביל הדמויות.
כיוון שאתה יודע באותו הרגע,
שניה לפני שאתה מבין שהסרט נגמר
שהסיום הולך להיות טוב,
טוב מאוד.
אבל במעין מחווה אצילית כלפי הדמויות, כלפי הגיבורים של הסרט,
שחיו לפניך במהלך כל ההקרנה בפריצות מוחלטת ונתנו לך לראות מחוסר ברירתם את כל נבכי נפשיהם ואת כל הטעויות והייסורים שהביאו אותם לאיפה שהם,
היוצר קוטע את הכל באיבו ואומר לך בזאת "די, עד כאן. ראית כבר יותר מדי ועכשיו כשסוף סוף מגיע להם להיות מאושרים לקבל את הקיום שלהם חזרה...זה יעשה בפרטיות...לא בחוץ לעיניי כל כמו שאר חייהם.
כאילו אמר לי הצופה:
"אם את סבלם ראו כל שרצו, את אושרם אתן להם לשמור רק לעצמם"
בהחלט סרט מומלץ
לפני 17 שנים. 22 במרץ 2007 בשעה 8:14