עץ הדומים עסוק

החלטתי להביא כאן משהו שכתבתי בתור הודעה לידידה
חלקנו כמה דברים אחד עם השני...

אני מביא את זה....האמת...כי אני רוצה שמישהו יבין...שאני לא סתם מדוכא...או סתם בתקופה כזאת....כי יש לי בעיות אמיתיות שלא עוברות עם רק מחייכים קצת. ואני מחייך. הרבה.

הנה זה

"4 שנים בערך...

לא זה לא לגמרי נכון...

היו הרבה רגעים יפים...

אבל אני מתמודד עם הפרעת חרדה עקב דברים שהיו לי בשירות הצבאי....פוסט טראומה...

וזה קשה....מאוד....

בנוסף לזה....הייתי צריך לראות את אמא שלי דועכת תוך 8 חודשים מהאישה המדהימה שהיא הייתה למצב של צמח ואז למוות...

במשך שנה הייתי צריך לסחוב את הבית על הגב....כי אבא שלי היה שבר כלי....ואחרי שכל זה עבר.....הגוף שלי שלא זכה לקבל שום טיפוס בתקופה הזאת....פשוט נפל.....חצי שנה הייתי ממש במצב רע פיזית ונפשית....זה היה הזמן אבל שלי.....
ואז גוויני עזבה אחרי שש שנים.....בצורה הכי מכוערת שאפשר....

פשוט

בזמן שאני צריך קצת לנוח ולקבל את הטיפול שלי ולהשתקם
כל העולם התהפך עלייי שוב ושוב
נשבר כמו גלים על הנשמה שלי...

עכשיו אני בשיקום...וזה עושה לי המון טוב
רק שהחליפו לי עכשיו תרופות אז יש איזה חודש הסתגלות שהגוף כולו מתנדנד כימית....

זהו...בערך
בלי להחשיב את כל מליון הפרטים הרגילים של החיים.

עכשיו תורך"



אני מקווה שזה עזר קצת להבין אותי יותר לעומק...

אני יודע שאני מדכא ולא כיף לקרוא אותי...

אבל הבלוג הזה הוא אחד המקומות היחידים שאני יכול באמת לבטא את הכאב שלי ואת כל מה שבא לי.
פשוט לכתוב ולשפוך את זה החוצה...

וכן אני יודע זה הבלוג שלי ואני יכול לעשות איתו מה שאני רוצה ....אבל זה גם לא הכי נכון...כי אני אוהב שאנשים קוראים אותי....זה כאילו אני מדבר איתם על זה....זה משחרר....