בימים האחרונים המון דברים התגלו לי בין הכאב לבכי ולייאוש....
דברים שאני חושב שעכשיו שאני מודע להם...נותנים לי תקווה להחלמה...נותנים לדעת שיהיה לזה סוף וזה לא יימשך לעד...
אחד הדברים האלו....ובבקשה אל תצחקו או תתלהמו....הוא תסמונת שטוקהולם....או תסמונת האישה המוכה...
זה כואב מאוד מאוד לאגו שלי לכתוב את הדברים האלו....אבל עדיין....
קראתי בספר אתמול....והיה שם תיאור של כמה עמודים על יחסים בין אישה מוכה לבעלה...תיאור ענק ומקיף של כל המשפטים והתירוצים....."את לא מבינה....הוא באמת אוהב אותי, זו אני שגורמת לו לעשות את זה.." "אם רק הייתי פחות כמו שאני אז הוא לא היה חייב לעשות את זה" "הוא באמת אוהב אותי ומשקיע בי המון, זה לא אשמתו שאני כזאת"
כל מה שהיא כתבה שם....גם אני אמרתי ......אומנם גוויני לא יכולה לפגוע בי פיזית....אבל המכות הנפשיות שהיא נתנה לי....זה ממש ככה..... ואני ....יש בי איזה סטירה פנימית כזאת....שזה לא יכול להיות שהיא תעשה משהו כזה....כי היא גוויני...והיא אוהבת אותי.....אז זה חייב להיות אני שגורם לזה....אני האשם....
אבל אני לא!
מעולם לא חטאתי לה.
גם בשיא האכזריות....לא הייתי פחות מאביר.
אני אומר את זה בידיעה אמיתי שזה נכון ושגם היא תאשר את זה.
מדהים אותי לקלוט שאני מתנהג כמו אישה מוכה.....
עוד דבר שהבנתי לאחרונה הוא...
שאני באמת עובר את חמשת השלבים של האובדן...
1) הכחשה ונתק
2) כעס
3) משא ומתן
4) דכאון
5) קבלה
אני מאמין.....שאם הזמן הדברים יהיו אחרת.
אני מאמין גם שעד שזה יקרה
יהיה לי גיהנום שלם לסבול.
אבל הידיעה שהוא יגמר....תהפוך אותו לנסבל בצורה כלשהיא.
לפני 17 שנים. 13 ביולי 2007 בשעה 18:35
