לפני 17 שנים. 13 ביולי 2007 בשעה 1:41
בקצרה...
זה נגמר....
The Holy Hooker
לפני 17 שנים. 10 ביולי 2007 בשעה 16:07
כאב ראש הוא רק סיפטום של שפעת......
לפני 17 שנים. 9 ביולי 2007 בשעה 18:41
הלב פתוח אלייך והפצעים אינם מגלידים.
אני בטוחה שתשמח לשמוע שגופי
המצלוק כבר איינו הוכחה לפשעייך
אך הנפש אהובי,
הנפש.
הנפש נפלה לאדמה
כציפור פצועה
אשר נקבר מעופה.
כי באהבתי אלייך אהובי
השלתי כנפיי מלאכים בכדיי
ללמדך אהבה....
ונישארתי בת אנוש
עד יום
מותי
לפני 17 שנים. 27 ביוני 2007 בשעה 18:08
קצת עצוב,מוזר ולא ברור ...אהה...והשתחררתי היום.....
לפני 17 שנים. 26 ביוני 2007 בשעה 19:23
אהובי שלי,
אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מעולם
ורק רוצה שתדע ,
שכל עוד אתה אוהב אותי ואני אוהבת אותך
לעולם לא אוותר עליך , עליי,
עלינו.
כי אתה לי ואני לך,
נבראתה
לי
נבראתי
לך.
אוהבת אותך...
לפני 17 שנים. 20 ביוני 2007 בשעה 11:51
איזה כיף!!!
אישרו לי את הבקשה לקיצור שירות סוף סוף וכבר יש תאריך ( 27/06)
וואוו איזה מוזר זה יהיה להיות שוב אזרחית...
זה משמח אותי אבל עם זאת אני קצת חוששת מאיך יהיה הלאה כי אני מרגישה שהרבה תלוי בי ושכל בחירה שאני אעשה וכל תוצאה שתבוא בעיקבותה יהיו שלי וזה קצת מפחיד אותי.
אני משתחררת אחרונה מהחברים הוותיקים שלי.
אחת באילת מסיימת אוטוטו עבודה מועדפת וחושבת לכיוון ת"א
שנייה התמקמה בירושלים,
שלישית הייתה באילת ים המלח לא הסתדרה חזרה לב"ש ושוב חוזרת בקרוב לים המלח ורבעית אני כבר בקושי שומעת מימנה חוץ מהעובדה שאני יודעת שהיא הייתה בדרום אמריקה.
ואני?
אני לא רואה את עצמי יורדת לאילת ( למרות שהיא כוסיתתת 😃 ולמרכז אני אעבור רק מטעמי לימודים ו/או אם יהיה לי מספיק כסף להתחלה.
עיניין העבודה המועדפת לא כל כך קורץ לי אלא אם כן זה יהיה במקום מגוריי.
וחו"ל? לא כ"כ מלהיב אותי כרגע.
בקיצור,
שמחה אבל עדיין מאוד מבולבלת....
שיהיה לי בהצלחה!!!
לפני 17 שנים. 13 ביוני 2007 בשעה 17:25
היומיים האחרונים היו מבורכים המון אנשים נעימים, המון חיוכים וצחוק.
לפעמים כשאני צוחקת התחושה הזו ניראת לי מוזרה ואז פיתאום אני קולטת שהרבה זמן לא צחקתי או נהנתי מבדיחה באמת וביומיים האחרונים חייכתי ,צחקתי! והרגשתי את זה!
דמעות זלגו מעיניי מרוב צחוק והחיוך בא מבפנים!
פגשתי אנשים שהשתחררו ושממש שמחו לראות אותי , כמובן שגם אני שמחתי לראות אותם אבל לעיתים קרובות אני חשה שלאנשים לא באמת איכפת ושאני חלק מהתפאורה של החיים שלהם אבל ביומיים האחרונים הייתי בהחלט דמות מרכזית במחזה.
הייתי במסיבת שיחרור של חברה וענדתי לראשונה את הקולר שלי בפני חברים!
התגובות לא איחרו לבוא אבל היו חיוביות.
ואחרי יומיים מעולים אני עדיין תוהה- למה אני עדיין עצובה ולא מסופקת?
לפני 17 שנים. 7 ביוני 2007 בשעה 12:48
מקולרת 😄
והחיוך לא יורד מהשפתיים.....
לפני 17 שנים. 2 ביוני 2007 בשעה 22:17
המון תהיות , מחשבות ושאלות
פחדים ,עצבות וגם קצת אשמה
ואהבה הרבה אהבה...
זורקת את התהיות , המחשבות , השאלות, הפחדים ,
העצבות והאשמה
ונשארת באהבה.
ומקווה...
מקווה שבחרתי נכון.....
לפני 17 שנים. 26 במאי 2007 בשעה 20:03
לא בא לי לחייך כרגע וממש לא רוצה לבכות, אבל קצת עצוב לי ואני מרגישה ריקנות.
הסופ"ש היה סביר והייתי דיי בטוחה שהתחושה המעיקה הזו תעבור , אבל אני מניחה שהשהיה בין ארבע קירות לא ממש עשתה עימי חסד.
מחר יום ראשון ואני מרגישה קצת מבורכת על כך שהוא מגיע, אולי אני פשוט מקווה שהתחושה תשתנה ושדברים יסתדרו וישתפרו.
שבוע טוב