גורמים לי לחזור אחורה בזמן ולבחון מציאות מחדש.
שפיות זמנית.
"מסתכלים עליי כל הזמן,מה הם רוצים?
מה אכפת לי בעצם?
אומרים לי שאני חצי בן אדם
והיא חצי משוגעת
אבל זה כל הקסם."
Once I give you silence
I've nothing left to say
I've retreated to my darkness
I've moved out of your way
Silence is my blessing
Silence is my curse
And once I pass it on to you
I'm finished with the words
There's nothing left to be said
And nothing left to do
When I retreat in silence
Just know I'm really through
I'm sure you feel the distance
It's tangible, it's real
Because I've got nothing left for you
There's nothing left I feel
Just the ghost of aching sadness
A memory, a dream
Like something I've forgotten
As I've forgotten how to scream
Once I give you silence
I've blessed you with my curse
I've moved on to better things
And I'm putting myself first.
~Mandy Kocsis©2022~
I didn't ask, because I was afraid of the answer. And the answer had always appeared to be the answer that I was afraid the most to hear.
"I told you what hurts me the most
And you did it perfectly. "
- Mohit (The Perfect Quote) -
ואני עדיין לא מצליחה למלא את הריקנות הזו, את החוסר הזה בגלל שהפקדתי חלק לא מבוטל מהלב שלי בידיך ואתה לא ממש יודע מה לעשות איתו ואיך לנהוג בו.
אני רוצה את החלק הזה בחזרה, להרגיש שלמה שוב.
תחזיר לי אותו בבקשה, הוא שלי.
לפעמים כשאני ממש עצובה והבכי לא רוצה לצאת, אני לוקחת את המג'יק וונד הורוד שלי שיודע לעשות את העבודה.
אני מרשה לעצמי לגמור מספר פעמים ברצף וככל פעם שאני גומרת הדמעות משתחררות וזולגות להן, מאורגזמה לאורגזמה, שטף הדמעות גובר עד שהבכי פורץ החוצה ומשתחרר לגמרי.
אני נשארת שוכבת על המיטה עד שפרץ הדמעות עובר ואני מרגישה שוב קלה יותר.
את כל כולי הנחתי בידייך, לרגלייך. נתתי מעצמי, יצקתי את כל תוכני לתבנית שלך והכל לקחת בתאווה רבה, גזלת מבלי לטעון בחזרה כמו שסתום חד צדי שרק שואב. חשבת שאני מצבר שלעולם לא מתרוקן.
צרכת ולקחת עד שלא נותר לי מה עוד לתת, לך.
ועכשיו שזה נגמר והבנת שאני בעצם לא תיבה ללא תחתית, השארת אותי מחוסרת כל, אחרי שהשתמשת בהכל והדפת אותי הצידה לחפש תדלוק חדש.
כמהה למישהו שלא ישכח אחרי שלקח, לטעון אותי בחזרה.
אין מקום לנגיף הקורונה באוטובוס זה"
זה מה שאני שומעת בראש שלי בכל פעם שאני קוראת את המילה "סליחה" בכותרות הפוסטים.
אני פחות אוהבת את עצמי כשאני שמה רצונות אחרים מעל לשלי, מבטלת את עצמי ונשארת מופסדת.
אין אצלי אמצע.
או הכל
או כלום.