צליל ההודעה שייחדתי לך מצפצף מהטלפון שלי מקפיץ לי את הלב ואני מסתערת על הטלפון שלי בהתרגשות כאילו לא דיברנו שבוע שלם. מה אני יכולה להגיד, אני תמיד מתגעגעת אליך בין המפגשים, השיחות וההודעות שלנו. בהודעה כתבת: "זוכרת את שלשום..? תהיי מוכנה ב-20:20 בדיוק. שיער אסוף לצמה, בתחתונים בלבד ומעל את המעיל האפור הארוך שלך. תשאירי את הנעליים בבית. שלא תעזי לאחר" [אמוג'י מרושע]. שיט. שיט. איך זה שהוא אף פעם לא שוכח?! מלמלתי לעצמי בזמן שאני קולטת שיש לי ארבעים דקות בלבד להתארגן עבורך.
רצתי למקלחת וכשסיימתי, נעמדתי מול הארון הפתוח בהתלבטות, ומודה על כך שלפחות הפעם אני צריכה רק לבחור תחתונים. לקחתי את התחתונים הדקיקים שקנית עבורי ליום האהבה האחרון, לבשתי אותם, התכסיתי במעיל הארוך והאפור ואספתי את השיער היטב כפי שהנחית אותי. השעה 20:07 ואני מתיישבת על המיטה חסרת סבלנות, מופתעת מהמהירות שבה הספקתי להתארגן ולהתבשם, בודקת את השוקיים שלי לוודא שלא פספסתי אף שערה ושיצאתי ללא חתכים. סך הכל נראה די טוב, אני מאשרת לעצמי בגאווה.
ב-20:15, אני לוקחת את מפתח הבית והטלפון ויוצאת בריצה מהבית לחכות לבואך, יודעת שאתה תמיד מגיע בדיוק בזמן וכמה שאתה שונא שמאחרים לך. בצדק. כבר חטפתי על זה מספיק. אתה לא נותן לי לחכות יותר מדי זמן ולהתרגל לקור ומיד כשהשעון מתחלף ל-20:20 אתה נכנס לרחוב שלי עם הג'יפ שלך. מה אתה זומם הפעם? פותחת את הדלת ונכנסת למושב שלידך ועיניי נוצצות מהתרגשות לראות אותך. אתה נושק לי קלות על המצח ומוסר לי את כיסוי העיניים. "זה באמת הכרחי?" אני שואלת בהתגרות ואתה לוקח נשימה עמוקה ואיטית שאומרת שממש לא כדאי לי להתגרות בך עכשיו ושאני לא אשכח למה התכנסנו הערב. אני מחייכת חיוך עקום וכורכת את כיסוי העיניים בתבוסתניות. הנסיעה עוברת זמן מה בשקט ומדי פעם אני מנסה לשאול אותך שאלות עדינות בניסיון לקבל רמזים להבין לאן אנחנו נוסעים אבל אתה שומר לעצמך את זכות השתיקה. הנסיעה מרגישה ארוכה ואני מנסה לספור לעצמי את הדקות ומתבלבלת בספירה כשהג'יפ מתחיל להתנדנד מצד לצד וזה מרגיש שאנחנו נוסעים במעלה דרך טרשית כנראה אל גבעה ואני קצת מתחרטת שאכלתי ארוחת ערב לפני. אני מחזיקה חזק בידית שמעל החלון ומנסה לשמור על קור רוח, יכולה להרגיש את החיוך המרוצה שלך מהמבט על הפנים שלי שבטח נראה מבועת מתחת לכיסוי העיניים. הוא יודע כמה אני שונאת טיולי ג'יפים רק בגלל כל הטלטלות האלו. רשע.
הג'יפ נעצר ואני מיד ממהרת להתיישר על הכיסא, לשדר שאני בסדר למרות שמבפנים המתח והסקרנות אוכלות אותי. "את בסדר?" אתה שואל תוך כדי שאתה מניח את היד על הירך שלי ואני מהנהנת בהיסוס, מסיטה קצוות שיער שמדגדגות את אפי. אתה מורה עליי לחכות ואני שומעת אותך יוצא מהג'יפ ומתעסק בדבר מה שמונח במושב האחורי. זה נשמע כבד. סגרת את הדלת האחורית ונשארתי רק אני והדממה שבג'יפ. הרגל שלי מתחילה לרעוד מחוסר סבלנות, מכריחה את עצמי לשלוט בדחף להציץ עליך דרך כיסוי העיניים. דלת המושב שלי נפתחת ואתה אומר לי לצאת מהג'יפ ואתה תומך בי בזמן שאני מנסה בצורה מגושמת לצאת. נעמדתי עם כפות רגליי החשופות על הקרקע שהייתה לחה, רוח קרירה ויללות התנים בירכו את בואי למקדש הטבע שהבאת אותי אליו בלילה זה. "מוכנה?" שאלת ולפני שאני מספיקה להשיב אתה מרים אותי על הכתף שלך ומתחיל לצעוד בכיוון מסוים, אוחז ברגליי ואני מנסה לשמור על הראש שלי מורם כדי לא לחבוט בגב שלך עם הסנטר שלי. אתה מגיע לנקודה המיועדת ומחליק אותי חזרה לעמוד על הקרקע הלחה, מעמיד אותי וממקם כאילו הייתי בובה בשליטתך, מעצב את המנח שלי כראות עיניך. אתה נעמד מאחוריי ומוריד ממני את המעיל והרוח הקרה חודרת לעצמותיי, מחליפה את עורי לעור ברווז מרוט נוצות שכופה על הפטמות שלי להיעמד בדום זקור, אני מחבקת את עצמי בניסיון לכסות כמה שיותר שטח גוף מפני הרוח, ללא הועיל. אתה מנתק את זרועותיי זו מזו ואני מצליחה לשלוט על הרעד. "קר לי" אני אומרת לך בשיניים נוקשות ובקול מתחנן בתקווה שתתחשב במראה הרועד שלי אבל אתה בשלך, שקוע בעיצוב המנח שלי, ממשיך מבלי לתת לי להפריע לך. אתה מצמיד את ידיי אחת לשנייה וכורך חבל עבה סביבן. אני שומעת את החבל נמתח בליווי רשרושי הענף המתקלף עליו הוא נשען, כופה על זרועותיי להתרומם ולהתיישר אל מעל ראשי, מתוחה כלפי מעלה כשכפות רגליי עדיין על הקרקע, עומדת חצי תלוי כמו נתח בקר שממתין במיכל הקפאה. הקור ממשיך לחדור לעצמותיי ואני מתחילה להרגיש שאזורים בגופי מתחילים לאבד תחושה והידיים נרדמות.
פחד מזדחל בעורקיי כשאני שומעת את צעדיך הכבדים על הקרקע הרטובה. לפני שאני מספיקה לבלוע רוק, נשמעת שריקה שמפלחת את האוויר וכאב ההצלפה שמגיע מיד בעקבותיה יחד עם כאב הקור, מתמזגים בעוצמתיות וצורבים את עורי הרך, מוציאים ממני זעקה מופתעת "פאק!". תפסת אותי לא מוכנה. אתה נותן לי רגע לטעום מהכאב ושולח עוד הצלפה מדויקת באותה נקודה שהצלפת מקודם. הגוף שלי באופן אינסטינקטיבי רוצה להתקפל בתוך עצמו אך החבל שומר אותי מתוחה וזקופה בשבילך כיאה לך, תמיד חושב כמה צעדים קדימה. הכאב הזה היה מוכר לי, אומנם עבר הרבה מאוד זמן מאז הפעם האחרונה שהשתמשת בו עליי אך יכולתי לזהות את צליל השריקה והאופן בו הוא נוחת על בשרי. זה הקיין המפורסם שלך. אתה משתמש בו רק כשאני חוצה את הגבול ליבשת השלישית, נותן בי את אותותיו. הפה שלי מתייבש ושתי הצלפות נוספות אחת אחרי השנייה נוחתות הפעם נמוך יותר, על שרירי הירך המאולצים להתכווץ בשל הכפור הלילי. אני מתפתלת באוויר, אחוזה על ידי החבל העבה ששומר אותי במקומי, כמו עכבר קטן שתופסים אותו מהזנב.
נשמתי נעתקת כשאני מרגישה את כף היד הגדולה שלי עוברת על האזור הצרוב ואני לא בטוחה אם זה מעצים את הכאב או מרגיע אותו או גם וגם. אתה ממשש את האזור הנפוח והחבל שעד לפני רגע שמר על זרועותיי ישרות אל השמים, נחתך בבת אחת ואתה תופס אותי לפני שאני שומטת מטה אל הקרקע, מכנס אותי אליך ועוטף אותי. אתה מרים אותי בזרועותייך ומניח אותי על משטח בד מבודד ועוטף אותי בשמיכה עבה שהקפדת לשמור חמה. אתה מסיר ממני את כיסוי העיניים ומקרב את ראשי אל החזה החם שלך, מחבק אותי אליך ומנשק את הקדקוד, מלטף לי את הגב ומשחק לי בצמה - "כל הכבוד קטנה שלי, עמדת יפה בעונש שלך ואני גאה בך".