ושוב את בוטחת.
מרשה לעצמך להיות חשופה ופגיעה, להיפתח, לשחרר מהגנות ליבך ולתת את עצמך, כפי שאת באמת, את כולך מבפנים.
את מתמסרת ומאפשרת לפאזל המורכב שאת, המכיל אלפי חתיכות זעירות, להתחבר מחדש ללא מאמץ וכל פיסת חרסינה של האגרטל היפיפה העוטף אותך, נדבקת זו לזו בדבק עמיד וחזק מקודמו. או לפחות כך נדמה לך.
את מרגישה שהפעם הרכבת את עצמך נכון, חיברת כל חתיכה למקומה המתאים, אין מצב שתישברי שוב. ואז הקסם מתחיל. את מבינה בכמה דקות של תהילה כמה התגעגעת להרגיש שלמה עם עצמך, כמה טוב לך כעת שאת צפה לך בהיי המטורף הזה, מלאת ביטחון ותחושת מסוגלות להתמודד עם כל יום שעומד בפנייך, אסופת כוחות להילחם בכל שמצפה לך.
אבל אז, בלי התרעה. נגיעה עדינה, קלה כרפרוף במקום הלא נכון, בנקודת החולשה והכי שברירית שלך שהשארת חשופה ללא אחריות מנפצת אותך בין רגע ואת קורסת שוב בחתיכות אל תוך אלפי רסיסים קטנים שהרכיבו אותך עד לפני רגע ממש.
את מביטה בכאוס שנוצר סביבך וטקס ההלקאה העצמית נכנס ללופ של טראנס. כעוסה, שבורה וחלשה, את מדממת על הרצפה את ליבך. אוספת חזרה בקושי את שברירי הכישלון החדים שניתצו על הרצפה, מביטה בכל אחד ואחד מהם לפני שמכניסה אותם אל תוך תיבת הפנדורה שלך ומוסיפה מנעול חסר מפתח נוסף.
הפעם, אף אחד לא יוכל לחדור אלייך. אבל הפעם, באמת.