marlena

תודה על שנתיים של אושר.
תודה על ששינית את חיי.
אני אוהבת אותך.

ישבתי לפני כמה ימים ברחוב, התבוננתי על האנשים, ולפתע עברה בגופי אותה תחושה מפתיעה, מרגשת, של אושר עילאי, של מי שחייה התהפכו מן הקצה אל הקצה והיא טועמת לראשונה את מושא הכיסופים שלה במשך שנים רבות -
ההתרגשות הזו, שביטויה במלים יכול להיות רק "יש לי אהבה".
בפליאה, בשמחה אין-קץ, בפחד גדול, הלכתי ברחוב במשך חודשים כשרק המשפט הזה מתגלגל לו בראשי, משתובב ומשתבלל, מתפתל ומרחף -

"יש לי אהבה". לא חשבתי באותם ימים - וגם מאז, למען האמת - על כך שזה אתה שלו חיכיתי כל השנים האלה. כי באותן שנים לא ידעתי שאני מחכה לך. לא חשבתי שבאמת ניפגש ביום מן הימים, נהיה ביחד. מי היה מאמין? זה כל כך מפתיע ומוזר, ועם זאת כל כך הגיוני. זה אתה. כן, זה אתה. אולי תמיד ידעתי. אולי זו קארמה, אולי מזל, אולי גורל. אולי הייתי צריכה לחכות. כן, ללא ספק הייתי צריכה לחכות.

"יש לי אהבה". משהו מדגדג בבטן, אותו משהו שקרן מפניי וגרם לכל מי שפגש אותי לומר לי שאני זורחת. הולכת לעבודה, חושבת שאני בת מזל שאין שנייה לה. והרי זה קסם. הייתי אומרת לך בלילות, אני זוכרת, "זהו נס". איך זה קרה? כל כך פשוט, כל כך קשה, כל כך משמח ומאתגר.

בהתחלה, כשכל מה שיש זה הרצון, הכוונה, התקוות הגדולות למשהו אחר, הרגשתי שאנחנו משתתפים במן תרגיל קוסמות גדול. מלהטטים פלא כלשהו, נזהרים מאוד שלא לשמוט דבר מידינו. בהתחלה יש בעיקר את התחושה הקסומה והפלאית (כן, שוב ושוב פלאית, אינה חדלה להפעים ולהפתיע בכל בוקר מחדש) ש"יש לי אהבה".

ועמה הדאגה: איך חייתי קודם לכן? ובעיקר: איך אחיה בלעדיה? תחושה שקרה משהו בלתי הפיך. צעד שאין ממנו חזרה. נשמתי אוויר פסגות - נשמתי אותך, יקירי - ולא אוכל יותר בלעדיו. איך חייתי בלי אהבה? איך אחיה בלעדיך?

וההתרגשות הזו. הו, ההתרגשות הזו, כמה טובה היא הייתה, כמה ממלאת, כמה מופלאה. היא הייתה, ופינתה את מקומה לטובת התרגשות אחרת. פחות הולמת, פחות מטלטלת, יציבה ועמוקה יותר. התרגשות שעוטפת, שמרפדת את הבטן מבפנים, כזו שלא באה וסוחפת כמו הרוח, ומשאירה אותי המומה ומבולבלת, מחייכת חיוך מופתע. ההתרגשות הזו אחרת - היא מערסלת אותי, מלטפת, מעוררת בי שמחה ומוחה את דמעותיי. זו ההתרגשות שניעורה בי כשאני חושבת "גם עכשיו, עדיין, יש לי אהבה".

עד היום. לא מעט זמן, אהובי. האם ידעת שככה יהיה? האם ידעת שנצליח? האם ידעתי? קשה לומר. ייחלתי לכך מאוד, איני יכולה לומר אם האמנתי. כל כך רציתי אותך. כל כך רוצה אותך עדיין. מוזר, עם הזמן שעבר רק מתחזק בי הרצון להמשיך להכיר אותך, אהובי. ללמוד אותך יותר, ללמד אותך אותי. לעבור דברים ביחד, טובים, רעים. להחזיק זה את זו מול הרוח.

היום אני פוקחת עיני בבוקר, רואה את החיוך היפהפה שלך וחושבת לעצמי: "זה קסם". זה הקסם האמיתי, אני חושבת. להמשיך ולראות אותך בכל בוקר ולהרגיש בת מזל שאין שנייה לה. לסיים לעבוד בערב ולחוש את הגעגוע אליך. לחוש את הכמיהה לפניך, לריח שלך, לחיבוק שלך. לחוש את הקסם הזה, ולדעת שזה נס - שהוא קורה מחדש בכל יום, שיש לי אהבה.

אני ואתה, נבט שלי, עומדים במגרש טניס, משני צידי הרשת. רחוקים זה מזו, איני יכולה לשמוע מה אתה אומר, אבל גם אין לי צורך. אתה זורק אלי כדור. אני תופסת. אנחנו מחייכים זה לזו. אתה זורק כדור נוסף. אני תופסת גם אותו, מלאת גאווה, מחפשת בעיניך סיפוק והנאה. המבט שלך כבר לא שם. אתה ממשיך לזרוק כדורים, ואף אחד מהם לא חוזר אליך. אתה מפסיק.
אני מתוסכלת, מאוכזבת, פגועה. לא מבינה למה הפסקת לשחק איתי. והרי שמרתי על כל הכדורים כל כך יפה למענך.


אתה רוצה שהכדורים יחזרו אליך. אתה רוצה חבטה חזקה, מהירה, נחושה. אתה מוכן להסתכן באובדן הכדור, בפגיעה ברשת. לא אכפת לך אם הכדור יפגע בך, הכאב אינו מפחיד אותך. מעולם לא הפחיד אותך. אתה מחפש את החיכוך, אני את ההרמוניה, אתה מחפש את הכאב, אני את הנחמה, אתה מחפש את הקושי - אתה רוצה לזהות אותו, לאתר אותו, לגעת בו ולחטט בו, למעוך אותו עד שיתכווץ וידעך. אני מחפשת את הקלות, הרוך, את המקומות שאפשר ללטף, להחליק, לספוג.

אני אוהבת אותך יותר מכל, אתה יודע את זה. והכדורים שלך נשארים אצלי בבטן כי אני מפחדת לזרוק לא טוב. מפחדת שלא אדע לכוון, שהכדור לא יגיע, שיכאיב לך.
אני אנסה לזרוק, אהוב שלי. אנסה להגיע אליך. אני זו אני, אתה יודע. ולכל אחד מהאנשים הטובים שמקיפים אותך יש הסגולות והחולשות שלהם. אני חסרה הרבה דברים, אני יודעת. אבל מה שיש לי אין לאף אחד אחר.
ואתה - אתה יחיד ומיוחד בעולם כולו.

נכנסתי. רק לרגע, לפני שאני יוצאת, להעיף מבט, לראות אם קרה משהו מעניין (כמו תמיד, לא). וראיתי את התגובה שכתבת. לפני 9 ימים כתבת אותה, ואני לא ידעתי. ועכשיו - אחרי שרצנו במשך שבוע מרוגשים, מאוהבים, מחורמנים, מלאי התרגשות מהמראות החדשים ומעצמנו - אחרי שהכל היה כל כך נפלא, בדיוק כמו שרציתי - אני מסתכלת על מה שכתבת והלב שלי מאיים לגלוש מגופי, לנזול אליך ולעטוף אותך באהבה הגדולה שיש לי אליך. תודה לך אהובי, היה בדיוק כמו שקיוויתי.

יושבת מול המחשב, עם אותה התרגשות. אותה ציפיה. אותה שמחה. כמה טוב יהיה לנו שם ביחד. כמה נבלה, נאהב, נתרפק. כמה שאני אוהבת אותך. יותר מתמיד. ואני יודעת שבעוד שנה כבר אדע שאפשר הרבה יותר.