אני ואתה, נבט שלי, עומדים במגרש טניס, משני צידי הרשת. רחוקים זה מזו, איני יכולה לשמוע מה אתה אומר, אבל גם אין לי צורך. אתה זורק אלי כדור. אני תופסת. אנחנו מחייכים זה לזו. אתה זורק כדור נוסף. אני תופסת גם אותו, מלאת גאווה, מחפשת בעיניך סיפוק והנאה. המבט שלך כבר לא שם. אתה ממשיך לזרוק כדורים, ואף אחד מהם לא חוזר אליך. אתה מפסיק.
אני מתוסכלת, מאוכזבת, פגועה. לא מבינה למה הפסקת לשחק איתי. והרי שמרתי על כל הכדורים כל כך יפה למענך.
אתה רוצה שהכדורים יחזרו אליך. אתה רוצה חבטה חזקה, מהירה, נחושה. אתה מוכן להסתכן באובדן הכדור, בפגיעה ברשת. לא אכפת לך אם הכדור יפגע בך, הכאב אינו מפחיד אותך. מעולם לא הפחיד אותך. אתה מחפש את החיכוך, אני את ההרמוניה, אתה מחפש את הכאב, אני את הנחמה, אתה מחפש את הקושי - אתה רוצה לזהות אותו, לאתר אותו, לגעת בו ולחטט בו, למעוך אותו עד שיתכווץ וידעך. אני מחפשת את הקלות, הרוך, את המקומות שאפשר ללטף, להחליק, לספוג.
אני אוהבת אותך יותר מכל, אתה יודע את זה. והכדורים שלך נשארים אצלי בבטן כי אני מפחדת לזרוק לא טוב. מפחדת שלא אדע לכוון, שהכדור לא יגיע, שיכאיב לך.
אני אנסה לזרוק, אהוב שלי. אנסה להגיע אליך. אני זו אני, אתה יודע. ולכל אחד מהאנשים הטובים שמקיפים אותך יש הסגולות והחולשות שלהם. אני חסרה הרבה דברים, אני יודעת. אבל מה שיש לי אין לאף אחד אחר.
ואתה - אתה יחיד ומיוחד בעולם כולו.
לפני 17 שנים. 1 בינואר 2007 בשעה 21:34
