marlena

ישבתי לפני כמה ימים ברחוב, התבוננתי על האנשים, ולפתע עברה בגופי אותה תחושה מפתיעה, מרגשת, של אושר עילאי, של מי שחייה התהפכו מן הקצה אל הקצה והיא טועמת לראשונה את מושא הכיסופים שלה במשך שנים רבות -
ההתרגשות הזו, שביטויה במלים יכול להיות רק "יש לי אהבה".
בפליאה, בשמחה אין-קץ, בפחד גדול, הלכתי ברחוב במשך חודשים כשרק המשפט הזה מתגלגל לו בראשי, משתובב ומשתבלל, מתפתל ומרחף -

"יש לי אהבה". לא חשבתי באותם ימים - וגם מאז, למען האמת - על כך שזה אתה שלו חיכיתי כל השנים האלה. כי באותן שנים לא ידעתי שאני מחכה לך. לא חשבתי שבאמת ניפגש ביום מן הימים, נהיה ביחד. מי היה מאמין? זה כל כך מפתיע ומוזר, ועם זאת כל כך הגיוני. זה אתה. כן, זה אתה. אולי תמיד ידעתי. אולי זו קארמה, אולי מזל, אולי גורל. אולי הייתי צריכה לחכות. כן, ללא ספק הייתי צריכה לחכות.

"יש לי אהבה". משהו מדגדג בבטן, אותו משהו שקרן מפניי וגרם לכל מי שפגש אותי לומר לי שאני זורחת. הולכת לעבודה, חושבת שאני בת מזל שאין שנייה לה. והרי זה קסם. הייתי אומרת לך בלילות, אני זוכרת, "זהו נס". איך זה קרה? כל כך פשוט, כל כך קשה, כל כך משמח ומאתגר.

בהתחלה, כשכל מה שיש זה הרצון, הכוונה, התקוות הגדולות למשהו אחר, הרגשתי שאנחנו משתתפים במן תרגיל קוסמות גדול. מלהטטים פלא כלשהו, נזהרים מאוד שלא לשמוט דבר מידינו. בהתחלה יש בעיקר את התחושה הקסומה והפלאית (כן, שוב ושוב פלאית, אינה חדלה להפעים ולהפתיע בכל בוקר מחדש) ש"יש לי אהבה".

ועמה הדאגה: איך חייתי קודם לכן? ובעיקר: איך אחיה בלעדיה? תחושה שקרה משהו בלתי הפיך. צעד שאין ממנו חזרה. נשמתי אוויר פסגות - נשמתי אותך, יקירי - ולא אוכל יותר בלעדיו. איך חייתי בלי אהבה? איך אחיה בלעדיך?

וההתרגשות הזו. הו, ההתרגשות הזו, כמה טובה היא הייתה, כמה ממלאת, כמה מופלאה. היא הייתה, ופינתה את מקומה לטובת התרגשות אחרת. פחות הולמת, פחות מטלטלת, יציבה ועמוקה יותר. התרגשות שעוטפת, שמרפדת את הבטן מבפנים, כזו שלא באה וסוחפת כמו הרוח, ומשאירה אותי המומה ומבולבלת, מחייכת חיוך מופתע. ההתרגשות הזו אחרת - היא מערסלת אותי, מלטפת, מעוררת בי שמחה ומוחה את דמעותיי. זו ההתרגשות שניעורה בי כשאני חושבת "גם עכשיו, עדיין, יש לי אהבה".

עד היום. לא מעט זמן, אהובי. האם ידעת שככה יהיה? האם ידעת שנצליח? האם ידעתי? קשה לומר. ייחלתי לכך מאוד, איני יכולה לומר אם האמנתי. כל כך רציתי אותך. כל כך רוצה אותך עדיין. מוזר, עם הזמן שעבר רק מתחזק בי הרצון להמשיך להכיר אותך, אהובי. ללמוד אותך יותר, ללמד אותך אותי. לעבור דברים ביחד, טובים, רעים. להחזיק זה את זו מול הרוח.

היום אני פוקחת עיני בבוקר, רואה את החיוך היפהפה שלך וחושבת לעצמי: "זה קסם". זה הקסם האמיתי, אני חושבת. להמשיך ולראות אותך בכל בוקר ולהרגיש בת מזל שאין שנייה לה. לסיים לעבוד בערב ולחוש את הגעגוע אליך. לחוש את הכמיהה לפניך, לריח שלך, לחיבוק שלך. לחוש את הקסם הזה, ולדעת שזה נס - שהוא קורה מחדש בכל יום, שיש לי אהבה.