זה באמת משנה מה את.ה חושבים עלי?
למה זה משנה? מה בדיוק אעשה עם התובנות החכמות או המטומטמות של זולתי כלפיי?
עניין הקבלה של השונות תמיד העסיק אותי.
רובנו רוצים להיות שונים מיוחדים, אחרים. לא 'כמו כולם', אינדיבידואליסטים
אבל סובלים קשות כשלא מקבלים אותנו. בעצם בסתר ליבם מקווים להיות בקונצנזוס בעצם בדיוק 'כמו כולם'.
חלקנו כל כך "רגילים" , שכלל לא מצליחים להבין את הרצון והחריגות שנתפסת בעיניהם כמחלה, ליקוי, פגם בשיקול הדעת וכו'.
באחת התוכניות פעם ברדיו, דיברו על כך שבחגים |(מן הסתם גם בסופ"שים), גם אנשים מיוחדים, אינדיבידוליסטים חשים ברע, כי חווים את השונות שלהם בצורה ברורה ודומיננטית יותר, הם חשים בשונות שלהם , וזה מרגיש ונתפס כמשהו רע.
(הגיוני, החג מייצג מכנה משותף נרחב, והם מחוץ מחוץ ל'ספקטרום הנראה לעין', בהגדרה).
אז ??? אנחנו רק 'עובדים' על עצמנו? רוצים להרגיש מיוחדים אבל בפועל מייחלים להיות כמו כולם?
או שזה משהו אחר לחלוטין.
איך אני יכולה להרגיש הכי חופשיה כשאני קשורה? זה לא דבר והיפוכו?
איך יכולה להיות הכי ששלמה כשאני לא צריכה לנהל את הסיטואציה אלא להיות מנוהלת?
אמרו לי
כי את חזקה ומנהלת הכל, ועבור אחרים, ילדים, מטופלים, עמיתים וכו', צריכה קצת להרפות, להיות בשקט ולתת לאחרים לעשות בשבילך.
כמה מישהו שמייחל לשקט ומנוחה (בעיקר מנוחה!), יכול לאפשר לעצמו להרפות באמת? לתת אמון באמת? לאפשר באמת? להאמין?!
אני באמת מחפשת , או עובדת על עצמי, כמו כל "המיוחדים" שסובלים בחג, לבד?