Bird Set Free

היום, 20 בפברואר , יום האזיקים הבינלאומי

איפה האחד שיצליח לאזוק אותי אליו. 

השאלה

עד כמה אוכל להכיל איזוק כזה, למרות שמייחלת  לכך. 

אני באמת הציפור שהשתחררה, עפה ממקום למקום

ומייחלת לנמל מבטחים . 

כלוב 

אבל פתוח, כזה שארצה להשאר בו, למרות שהוא פתוח.

זהו, אין לי תובנות מחכימות , רק הרבה כאב.

ועדיין

השמש מחייכת,🌞

הגשם מנצנץ, ☔

הים גדול רחב 🌊

ועוצמתי וממגנט ומשתנה כמו מצבי רוחי, וצבע עיניי

אבל בעצם זה עדיין אותו הים

'הים הזה הוא אני'

ועדיין יש שקדיות פורחות. 

והנה שוב מחיכת 😊

התחושה הכללית במהלך החיפושים במרחב ההכרויות , כאן כמו גם במקומות אחרים

היא של "גן חיות".

נכון שזה גם מגוון מאוד, לעיתים, נדירות במיוחד, אפילו מעניין,

אבל בעיקר מתיש ומאכזב.

זאת הוצאת אנרגיה רבה מדי על תמורה קטנה מדיי, אם בכלל יש איזו תמורה.

פגשתי לאחרונה מישהו מעניין ממש. 

לא אידאלי, אלא כזה שצריכה ללמוד אותו, להכיל דברים חדשים,

דברים שמוציאים אותי מאזור הנוחות, שזה מעורר מאוד מצד אחד אבל דורש הסתגלות..

אבל זה לא מתאים לו, מסיבותיו הוא.

קורה , לגיטימי, אני לא מתאימה לכל אחד ולהיפך.

אבל קשה לי ממש לשחרר ולהתעלם מהפוטנציאל העצום שהרגשתי שיש בחיבור הנ"ל.

אני יודעת לחתוך כשצריך, לאטום רגש ולהמשיך הלאה, מנגנון השרדותי לחלוטין שלי

וכאן מוצאת עצמי מתקשה ...

כי

כמו במונופול כשמקבלים כרטיס "יציאה מהכלא", הרגשתי שזה כרטיס היציאה שלי מ"גן החיות".

קשה לי לחזור אליו, לכלא הזה, ולהתחיל מחדש לחפש חד קרן.

תוהה אם הקושי שלי לשחרר נובע מחוסר הרצון להתפלש שוב בסחי או בגלל הפוטנציאל הלא ממומש?

אני גבר, שולט.

מזמן  נשלטת לזיין לה ת'צורה. שתשרת אותי. בא לי זיון. 

אני אישה, שולטת.

מזמנת נשלט שיזיין אותי . חרמנית , בא לי ...

אני אישה,  נשלטת .

בא לי זיון, בא לי גבר שיזיין לי ת'צורה. ממש בא לי.

אני גבר , נשלט.

בא לי זיון והמלכה קוראת לי לשרת אותה, לזיין אותה

****

עכשיו תעמידו את שני הגברים מול דתי הנשים הללו:

מי שולט/ת מי נשלט/ת...

ולפי מה יודע? כי ככה את/ה מכנה את עצמך?

עייפתי , מחפשת אותך, המושלם עבורי.

זה  שאיתו ארצה ואוכל פשוט לישון 

לנוח, להיות. 

אבל חוששת שאולי זה לא יספיק

ואצא שוב לנדודים.

ואז....

תגמר גם התקווה .

תמיד רוצה לעוף.
תמיד לא אקבל קיצוץ
תמיד אנסה להכיל כזה,

אם ירגיש לי שיש פוטנציאל למשהו משמעותי וגדול יותר, 

ותמיד...

אדע במעמקי ליבי שזאת טעות, ההכלה הזו.
כי מתי שהו זה ייתהפך עלי,

היחס או התמורה לא יצדיקו את ההקרבה והנתינה
ואז
אני אכה על חטא
עד לפעם הבאה וחוזר חלילה

למה?

מחשבות על סטרואידים, המון התרחשיות, אירוע רודף אירוע, ואת הכל חייבים להספיק, יש דד- ליין.

אני במירוץ מטורף, מרגישה כמו במאורת הארנב, 

ופתאום 

קאט! 

משהו מוזר קורה, הכל נקטע, נעצר, לא ברור מה.

העולם נתקע, או גרוע מכך- מסתחרר בצורה מטורפת.

צבעים, מראות, רעשים ברקע...לא מבינה.

אני בלחץ 

כל מה שעמלתי להספיק, מה יהיה עם זה , לא אצליח להשלים בזמן

ואני, אני חייבת לספק את הסחורה בכל מחיר!

ולאט לאט מתחילים להגיע לתודעתי רסיסי מציאות, צבעים, הבנה איטית. איטית מדיי לטעמי, של חלקים המתחילים ליפול למקום הנכון שלהם....

הצבע מעורר זיכרון קלוש של חדר, שמתחבר לי למפגש, לסשן, ול....כן, כנראה שאני איתו. 

ואז קולטת שהוא מחזיק אותי, מחבק, תומך.

שומר עליי. 

פיסות הפאזל מתחברות יחד, ומבינה איפה אני, עם מי אני ומבינה לבד מה קרה ...איבדתי הכרה.

וכדי לבצע בדיקת מציאות בראש, כי פיזית לא מסוגלת לזוז, לסובב ראש לפקוח עיניים 

אני קשורה, צלובה כמו ישו?

אני מנסה למלמל את שמו, להיות בטוחה שקלטתי מי ומה קורה פה, 

אך הוא מקדים אותי ורק אומר בקולו- 

אני פה מחזיק אותך.

אני , הציפור שהשתחררה מהשבי, מצאתי מישהו שביקש לקצץ לי את הכנפיים. 

כדי שאהיה הציפור שלו בלבד. 

כי רצה אותי. 

במקום לגרום לי לרצות להיות שלו,

עי זה שיראה וימחיש לי עד כמה הוא רוצה בי

הוא העדיף לנסות לנסר לי את הכנפיים. 

אבל 

הציפור החופשיה, מעדיפה לעוף לבד, בחושך,

מאשר להיות נכה.

למישהו יש את לפיד החירות, ומוכן לעוף איתי?

באופן כללי בחיים, קשה למצוא בדיוק מה שמחפשים, מישהו שיענה באופן מושלם לצרכים שלנו.בן/בת זוג.

תמיד מתפשרים על משהו, תכונה כל שהיא, מראה מסויים... מצב כלכלי/משפחתי, משהו.

אבל פה, בעולם הבדס"מ זה קשה שבעתיים. 

דווקא ואולי בגלל שהרוב פה מנסים לפשט את העניין:

יש היררכיה,

יש שולט=  אני טרזן,

יש נשלטת= את ג'יין.

פשוט נכון, שחור לבן. בדיוק כמו בחיים....

אופסי מה זה לא ככה החיים?

הם יותר - מאה גוונים של אפור?

אז למה לעזאזל נדמה למישהו שפה זה אחרת, אקס טריטוריה של החיים?

אולי דווקא כי יש יותר מדי חסרי חוליות שלא מסוגלים להתמודד עם כלום 

והם חושבים שאם יחליטו שהם שולטים, אז הם באמת הופכים לשולטים על משהו , אולי על השלט טלויזיה. 

אומרים לנו  שיש גבר אחר, הביאונו לכאן....

ולא חסרי החוליות, שעוטפים עצמם במילים דוקרות, נוצות ושוטים ומקרקשים למרחוק, בניסיון לשכנע את ...עצמם?!

זה באמת משנה מה את.ה חושבים עלי? 

למה זה משנה? מה בדיוק אעשה עם התובנות החכמות או המטומטמות של זולתי כלפיי?

עניין הקבלה של השונות תמיד העסיק אותי.

רובנו רוצים להיות שונים מיוחדים, אחרים. לא 'כמו כולם', אינדיבידואליסטים

אבל סובלים קשות כשלא מקבלים אותנו. בעצם בסתר ליבם מקווים להיות בקונצנזוס בעצם בדיוק 'כמו כולם'.

חלקנו כל כך "רגילים" , שכלל לא מצליחים להבין את הרצון והחריגות שנתפסת בעיניהם כמחלה, ליקוי, פגם בשיקול הדעת וכו'.

באחת התוכניות פעם ברדיו, דיברו על כך שבחגים |(מן הסתם גם בסופ"שים), גם אנשים מיוחדים, אינדיבידוליסטים חשים ברע, כי חווים את השונות שלהם בצורה ברורה ודומיננטית יותר, הם חשים בשונות שלהם , וזה מרגיש ונתפס כמשהו רע. 

(הגיוני, החג מייצג מכנה משותף נרחב, והם מחוץ מחוץ ל'ספקטרום הנראה לעין', בהגדרה).

אז ??? אנחנו רק 'עובדים' על עצמנו? רוצים להרגיש מיוחדים אבל בפועל מייחלים להיות כמו כולם?

או שזה משהו אחר לחלוטין.

איך אני יכולה להרגיש הכי חופשיה כשאני קשורה? זה לא דבר והיפוכו?

איך יכולה להיות הכי ששלמה כשאני לא צריכה לנהל את הסיטואציה אלא להיות מנוהלת? 

אמרו לי

כי את חזקה ומנהלת הכל, ועבור אחרים, ילדים, מטופלים, עמיתים וכו', צריכה קצת להרפות, להיות בשקט ולתת לאחרים לעשות בשבילך.

כמה מישהו שמייחל לשקט ומנוחה (בעיקר מנוחה!), יכול לאפשר לעצמו להרפות באמת? לתת אמון באמת? לאפשר באמת? להאמין?!

אני באמת מחפשת , או עובדת על עצמי, כמו כל "המיוחדים" שסובלים בחג, לבד?