מחשבות על סטרואידים, המון התרחשיות, אירוע רודף אירוע, ואת הכל חייבים להספיק, יש דד- ליין.
אני במירוץ מטורף, מרגישה כמו במאורת הארנב,
ופתאום
קאט!
משהו מוזר קורה, הכל נקטע, נעצר, לא ברור מה.
העולם נתקע, או גרוע מכך- מסתחרר בצורה מטורפת.
צבעים, מראות, רעשים ברקע...לא מבינה.
אני בלחץ
כל מה שעמלתי להספיק, מה יהיה עם זה , לא אצליח להשלים בזמן
ואני, אני חייבת לספק את הסחורה בכל מחיר!
ולאט לאט מתחילים להגיע לתודעתי רסיסי מציאות, צבעים, הבנה איטית. איטית מדיי לטעמי, של חלקים המתחילים ליפול למקום הנכון שלהם....
הצבע מעורר זיכרון קלוש של חדר, שמתחבר לי למפגש, לסשן, ול....כן, כנראה שאני איתו.
ואז קולטת שהוא מחזיק אותי, מחבק, תומך.
שומר עליי.
פיסות הפאזל מתחברות יחד, ומבינה איפה אני, עם מי אני ומבינה לבד מה קרה ...איבדתי הכרה.
וכדי לבצע בדיקת מציאות בראש, כי פיזית לא מסוגלת לזוז, לסובב ראש לפקוח עיניים
אני קשורה, צלובה כמו ישו?
אני מנסה למלמל את שמו, להיות בטוחה שקלטתי מי ומה קורה פה,
אך הוא מקדים אותי ורק אומר בקולו-
אני פה מחזיק אותך.