ברחתי, הלכתי חזרתי, טוב לי רע לי, עצובה שמחה דיייייייייייייייייייייייייייייייייי
אני לא מסוגלת להתמודד עם כל הרגשות האלה
איפה האני הישנה ששום דבר לא היה מזיז לה, סופגת וסופגת ושותקת.
היום זה נדמה כאילו הכול מפוצץ אותי, כל סיפור קטן שלא חייב גם להיות קשור אליי מכווץ לי את הלב
אני בוכה בשנייה ולא רק כי כואב, משפט אחד שמכיל כמה מילים טובות מביא אותי לדמעות.
האובר סנטימנטאליות הזה.... אני לא יודעת איך מתמודדים איתו, מצד אחד אומרים לי שזה טוב ומצד שני לא רוצה להיות כל כך חשופה לעיני כל, עדין חסרה לי האמונה שכל בני האדם טובים מיסודם, אני מפחדת שינצלו את זה, מפחדת להיאטם שוב בעקבות זה שאני אפגע.
למה שליליות כזו על הבוקר? אין לי תשובה
וזה לא שאני במצב רוח רע, להיפך אני די מחויכת ואולי זה מה שמטריף אותי, ממתי אני מחייכת על הבוקר?
אני מתעמתת עם עצמי שוב, ולא מתוך חוסר שלמות בדרך שלי.
מעולם לא הייתי שלמה וכל כך ובטוחה בדרך בה אני צועדת, מנסה להבין את ההיגיון מאחורי כל מה שאני עוברת, משחזרת קטעים ודיאלוגים שלי עם עצמי ומנסה להבין איך בדיוק ולמה אני מרגישה שלמה.
אני עומדת קשורה על הקרוס ואתה מצליף, אני סופרת בקול ובלב מקללת
שואלת את עצמי, מה את עושה פה בכלל? בשביל מה זה טוב?
מצד אחד אני נהנת מאוד מהכאב, מההתמסרות שלי, מכוח הספיגה ומצד שני קשה לי להבין מאיפה נובע הצורך הזה.
אוקי, אני נהנית מההצלפות... כן מזוכיסטית!
אבל אני לא נשברת, לא בוכה, לא צורחת מבפנים, גם כשכואב לי אני משמיעה קולות מסכנים כדי לקבל תשומת לב, לא מרגישה את עצמי מתרסקת.
ואני כל כך רוצה להתרסק, רוצה ליפול, רוצה לבכות, רוצה להרגיש חלשה, רוצה שתשבור אותי, רוצה להרפות, רוצה להיכנע.
ואולי כל הרגשות האלה, וזה שמדגדג לי בגוף, הכמיהה שלי למגע שלך, למגע השוט נובעים מתוך הציפייה שלי למשהו "רע", כשכואב לי וקשה לי ורע לי אני מתמודדת הכי טוב, עם ההרגשה הזו עכשיו אני לא יודעת איך להתמודד, אני מחכה שמשהו יגיח מהפינה ויהרוס הכל, שלא ישמע חלילה כאילו ההצלפות נתפסות בעיני כדבר רע, הן פשוט כואבות ואני מסתבר מכורה לכאב.
מחפשת כאב חיצוני שיעיר אותי מהתרדמה של חיי, משהו שיסדר לי את המחשבות.
כמו שהמילים כאן לא ברורות, ולא כתובות בסדר הגיוני כך גם המחשבות רצות בראש
ואני רוצה לעשות סדר בבלגאן הזה
לפני 19 שנים. 1 באוקטובר 2005 בשעה 14:32
