שכבתי עטופה מכף רגל ועד ראש בניילון נצמד, הרגשה נוראית, הרגשתי שאני מתכווצת הולכת ונעלמת ממש חסרת ערך והכי הפריע לי זה חוסר האונים, כבר בדקה הראשונה התחשק לי לצרוח, אני לא מסוגלת לא לזוז.
התחושה הזו זרקה אותי אחורה לתקופה שבה נתתי לו לעשות אותי כזו, לתקופה שבה התכווצתי כל פעם שהוא היה בסביבה כדי לא לספוג עוד הערה, כדי לא לראות את המבט הלא מסופק שהיה לו בעיניים, כדי שלא יראה עד כמה לי לא טוב.
לתחושת המסכנות הזו התווסף גם הניילון על הפנים, נכנסתי להיסטריה, גם המעט אויר שכן היה לי לא הצליח להיכנס לריאות, וזה כל כך הזכיר לי את השבועות הראשונים בלעדיו, הרגשתי כמו תינוק שנולד ועוד לא יודע לנשום לבד, השניות הראשונות שהוא מגיח לעולם ומקבל סטירה כדי להתחיל לנשום.
כשנפרדנו זה היה כך, כל הגוף שלי היה שמוט ומכווץ ולא הצלחתי לנשום, מרוב שהייתי סמרטוט איתו הרגשתי שאין לי קיום בלעדיו, אפילו על כמות החמצן בריאות שלי הוא שלט.
המקרה היחיד שעלה לי לראש בזמן החנק היה ניתוח שעשיתי בגיל 8, אולי משם הטראומה.
בשיחה עם המרדים לפני הניתוח הוא שאל אותי מה אני מעדיפה, זריקה או מסיכה, בתור ילדה פחדתי ממחטים וכמובן שהלכתי על המסכה.
בסופו של עניין, שתי אחיות החזיקו לי את הרגליים ועוד שתיים את הידיים והמרדים סתם לי את הנחיריים והצמיד את המסכה, שאיפה אחת וישנתי.
אבל החוויה כנראה נשארה חקוקה בי עמוק בפנים, ילדה בת 8 שוכבת בחדר קר, עירומה לגמרי ומה שעבר לי בראש באותו הזמן זו מחשבה על תאי גזים, שככה הם הרגישו כנראה.
אף פעם לא חשבתי על זה ממש, לא התעמקתי בפחד שלי, אנחנו לא מעריכים את האוויר לנשימה, זו פעולה שאנחנו עושים בלי לשים לב בכלל וכששוללים אותה מאיתנו אנחנו מבינים עד כמה צריך להודות על היכולת לעשות אותה.
אם אני משחזרת אחורה אז במלחמת המפרץ לא הסכמתי לשים את המסכה, בתרגילי אב"כ בצבא תמיד ברחתי מהאוהל המגעיל הזה, אני לא מסוגלת ללכת עם חולצות גולף, שרשראות מעיקות עליי ואני חושבת שבסופו של עניין ייתכן שגם השיער הקצוץ שהיה לי קשור לזה, צוואר ועורף נקיים.
ואחרי החנק הכול הרגיש לי רע, הכול עצבן אותי, הכול תסכל אותי, היה לי חם וחנוק, הניילון שעטף אותי העיק עליי בטירוף, תחושת המסכנות הזו, החוסר אונים כל כך התאימה לתקופה שעוד הייתי איתו, לתקופה שהוא היה מזיין אותי חצי בכוח ובתוספת לזה הדיסק של אניגמה שהוא כל כך אהב, הרגשתי שאני שוב שם, במקום הרע הזה.
זה הרס לי הכול, גם אחרי ששחררת אותי מהניילון, ניסיתי להשתחרר מההרגשה הפנימית, חשבתי שאם אני אגמור הכול יצא ממני, אז זה כמעט יצא, אומנם בבכי אבל לא....... הדמעות נזלו החוצה אבל לא בכיתי את נשמתי החוצה, בכי דומם, עצור לא בכי משחרר כמו שכל כך רציתי, כל כך הרגשתי שם, ככה בדיוק הייתי בוכה כשהוא היה מזיין אותי, מבלי שיראה מבלי שישמע מבלי שיהיה לו איכפת.
המשכתי לשכב בדממה, כבר לא מרגישה כלום אתה מלטף אותי, מחבק מעודד את הבכי לצאת החוצה אבל אני לא מרגישה כלום, לא מבפנים ולא מבחוץ, אני רואה אותך מלטף ומחבק אני לא מרגישה את זה.
הדבר היחיד שיכולתי להרגיש באותו הרגע הוא כאב, צביטה חזקה בפטמה מעירה אותי, אתה לא נותן לי לשקוע.
רציתי יותר, רציתי שיכאב לי כל הגוף כדי שאני אוכל לבכות, להקיא ממני את הבכי החוצה, רציתי שיכאב לי כדי להעניש את עצמי על שהתרתי לו להתייחס אליי ככה, אתה לא נותן לי את הפריבילגיה הזו, לא נותן לי להעניש את עצמי, עוטף בחום ואהבה.
אוהבת אותך מאסטר, תודה.
}{
לפני 19 שנים. 4 באוקטובר 2005 בשעה 13:27
