קרחון של רגשות

מודעות עצמית, עד כמה בעצם היא קיימת אצלי?
אני, שהרגשתי שהחיבור שלי לעצמי הוא אחד הטובים, התבדיתי ובגדול.
היה לנו תרגיל בלימודים, שכדי להבין מה בדיוק עובר עלינו, צריך חיבור מאוד גדול ובעיקר אומץ.
אומץ להתמודד עם התכנים שעולים.

שכבתי ועשיתי את התרגיל, ודמעות החלו לזלוג ובמשך חצי שעה, לא הצלחתי להבין למה.
עד עכשיו בעצם, אני לא מבינה לאן זה לקח אותי.
אני מוצאת את עצמי לא פעם, עסוקה בלנתח אותי, אבל כנראה שהניתוחים הם קוסמטיים.
אין לי אומץ לחפור עמוק יותר, מפחדת מההתמודדות וכמו פולניה טובה ממהרת לכסות וליפות את הכל.

הצומת הזו שהגעתי אליה היום, הייתה מאוד לא קלה.
מצד אחד יש את כל הלגיטימציה לבכות, לשחרר, להוציא.
מצד שני, יש אותי.
והיום, עם נגיעה אחת רכה, למדתי לשחרר.
נתתי לעצמי לבכות, גם מבלי להבין בדיוק במה מדובר, מבלי להבין מה עשה לי יותר רע,
הפחד שלי מלחוות את עצמי?, או האכזבה מזה שאני לא מצליחה להניח את האצבע על המקום המדויק שעושה לי רע?

הבועה הזו שחייתי בה, המודעות הפנימית האישית שלי, שכל כך הייתי גאה בה,
התפוצצה לי היום בפנים, והחוויה לא קלה.
מסתבר שיש לי עוד דרך ארוכה, אבל לפחות עכשיו אני מרגישה סוף סוף בנתיב הנכון.