קרחון של רגשות

עומדת בעמידת מוצא, משקיעה בה את כל כוחי,
מנסה לקחת לי את המקום שלי, להתקרקע בה, לפרוש ידיים לצדדים,
לגדול בה, מרגישה שעוד קצת ואני מצליחה לעוף.

היא מתקרבת, סוקרת אותי מכף רגע ועד ראש
ומתחילה לתקן את מנחי הגוף שלי
מוציאה אותי מאיזון.
אוחזת אותי בעורף, משנה לי את זווית הראש
וגורמת לי להתרסק מבפנים.

הדמעות חונקות אותי, אני מרגישה ככישלון
מאוכזבת, כועסת על עצמי.

אח"כ בשיחת עומק היא מציפה אצלי את דפוס המחשבה החוזר הזה
שאסור לי לא להיות הכי טובה, אם יש דבר אחד לתקן מתוך מכלול שלם
אז הכול מתפרק ושום דבר כבר לא שווה – כישלון מוחץ.
ביקורת עצמית מסרסת אותי, אני לא צריכה מבקר חוץ
יש לי מבקר אכזר מבית.

בתור ילדה לקחתי את המבטים מלאי ההערצה ששלחו אלי מכל כיוון
והפכתי אותם לציפייה, אסור לי לאכזב
אני אעשה הכול כדי לא לאבד את המבטים האלה
כדי שלא יתחלפו במבטי אכזבה.

ואחרי שהגענו לשם, הגיע תורה של שאלת המחץ
"היית ילדה אהובה"
ואני שואלת: מה זה בעצם ילדה אהובה?
חוסר היכולת שלי לענות תשובה וודאית
יוצר אצלי כאב, כאב שאוכל אותי מבפנים.

סיפקו לי את כל הצרכים החומריים
אבל את תחושת הביטחון
תחושה של no matter what אנחנו נקבל אותך
אותה הם לא נטעו בי

אז יש לי משימה להשבוע...
לעבור אותו מתוך האומץ להיות בלתי מושלמת.
לוקחת אויר, נעמדת מול המראה
הולכת לפגוש את הפגמים שלי
Face to face
להתמודד איתם ולקבל אותם מתוך השלמה.