קרחון של רגשות

תרגול אל הרגש, נשמע כל כך מופרך.
מה כבר עבודה בעיניים עצומות וכמה מילים יעשו לי?
הם באמת יוכלו להוציא ממני רגש? ממני? רגש?

אני עומדת, עוצמת עיניים, לוקחת כמה נשימות עמוקות ומתחילה להישמע להוראות.
להניע את הראש מצד אל צד, קדימה ואחורה ועכשיו במעגלים, פעם ימינה ופעם שמאלה.

תנודות הראש גורמות לי לסחרור קל, העיניים סגורות וישנו חושך מוחלט.
אין עולם "חיצוני" לברוח אליו, הברירה היחידה היא להיכנס פנימה.

היא מבקשת להניח ידיים על הבטן ולצייר עיגולים עם האגן.
ולחשוב: מה היא הבטן עבורכם? מה אתם שומרים שם בפנים?
האם הבטן שלכם רכה, או משוריינת ומה זה עבורכם?
האם הבטן שלכם מעכלת הכל? באיזו מהירות היא מעכלת?

וכל שאלה שלה חותכת אותי מבפנים.
ברור לי שהיא לא מתכוונת לשאלות פיזיות, ניסיתי לברוח לשם.
ניסיתי להיות צינית עם עצמי, אבל התנודות האלה בגוף והראש המסוחרר,
מפריעים לקוגניציה לעלות ונשארתי עם הרגש.
לא היה לי סיכוי לחסום אותו.

הדמעות מתחילות לרדת, ואני ממשיכה.
לרגע אחד קטן, הפסקתי לשמוע אותה.
הפסקתי לנוע, רציתי לנוח מכל מה שעולה מהגוף.

פתאום יד מונחת על בית החזה שלי,
יד שנייה מלטפת לי את הפנים, מבקשת ממני לנשום
עוזרת לי לחזור פנימה, אל תוך התנועה.
ואז היא אמרה את המילה "אמא", וכל מה שניסיתי לעצור
התפרץ החוצה.
בכיתי, בכיתי כמו שילדים בוכים.

והיא חיבקה, ונענעה אותי
כמו אמא שמנענעת את התינוק בעריסה.

אני כל כך אוהבת אותך אמא
לפעמים כל כך זקוקה לחיבוק שלך.

אין לי את היכולת להגיד לך את כל זה.
אני מגיעה עד אלייך ונעצרת, משתתקת.
ומפחדת...מפחדת שיום אחד זה יהיה מאוחר מידי.
שאת כבר לא תהיי כאן.