עששית.

את ממיסה אותי כל פעם מחדש.
החום הזה שכל כך לא מובן לי בעולם, בעולם שהוא לא בהכרח קר- אלה עולם שהוא לא חם, לא אוהב ועוטף מספיק כמו שהייתי רוצה שהוא יהיה.

כל שיחה וצחוק קטן שיש בינינו, התגרות או הקנטה לבבית; כל סימן חיים ונוכחות ממך- גורמים לי להיות קרחון..
החום שלך ממיס אותי יותר ויותר ככל שעובר הזמן.

מוח חושב שיש לך מזימה, מזימה להמיס את לב ולאחסן ולכלוא אותו בצנצנת ולשמור אותו כגביע על מדף ולימים להפטר ממנו כשתשתעממי מנוכחותו.

ואני? לא אכפת לי.
אני חושב שהוא צודק בחששותיו ופחדיו- אבל מרגיש שהוא טועה במקרה שלך.
אני בוחר ורוצה להיות כולי שלך כל יום מחדש.

אז היום אמרת לי שגם אצלך הלב נמס..

ולפתע הרגשתי איך הלבבות שלנו נמסים לאיטם ומתאחסנים לצנצנות וימסרו האחת לשני בבוא העת.

ואז זה הכה בי.
המחשבה שאנחנו לא צריכים להתחיל להמיס את הלבבות שלנו לשם איחסון; כדי לתת אותם אחת לשני, כי אנחנו כבר לב אחד מבחינתי.

אני פשוט רוצה ושמח להיות הכי קרוב אלייך שרק אפשר,

אז בזמנך, כשתתני לי את העונג והזכות הזאת:

אערבב לנו את נוזלי הלב האלה שלנו לכדי כלי אחד שיהיה גדול דיו להכלת כל האהבה הנוזלית הזאת שלנו.
ואז נחשוב ונעבוד ביחד על יצירה; נעשה לנו ציור שנרצה לצייר ביחד- בלי לחשוב יותר מדי.

ציור שיעשה עם התערובת לבבות הזאת שלנו; תערובת שהיא כבר מזמן לא תערובת לבבות, אלה לב גדול אחד, מומס, חדש ומדהים לחלוטין..

מיום ליום אני אוהב אותך יותר,

רוצה אותך יותר.

יותר מכולם ומהכל,

כי את שווה את זה..

אם יהיה לי אותך, אז מבחינתי

- יהיה לי את כל העולם אצלי ולצידי.

אם תהיי לצידי ובחיי באופן כללי,

בתור חברה טובה ובת אדם; אפילו לא כבת זוג

- כל העולם יהיה מונח לרגלי ויחכה שאקח ואקטוף אותו.

כי איתך?

The world is mine for the takin'..

ובתמורה, זה אומנם תשלום קטן;
אני אתן לך את כולי ואת כל מה שאני יכול

- אותי,
את גופי,
את נשמתי,
השעות הקטנות והלא פרופרציונליות מהיממה שלי.

אני אתן לך את כל העולם אהובה.
גם אם לא באותו הרגע..
- אני אדאג שתקבלי אותו.. כי נתנת לי את עולמי שלי, אותך, את עולמך..

אז הרי לך, עולמי.

אומנם הפסקנו בסגר הראשון, אבל אני עדיין מתרגש מהמילים.. מהרגש שהוצאנו ממני.