עששית.

תקופה מורכבת.

זאת תקופה מורכבת בה אני איכשהו מצליח להסתדר ולשרוד, לצד לא מעט קלפים שנטרפים לי.

היות ועודף חשיבה, דאגות ולחץ הינם אורחים קבועים בחיי מפאת הצורך והניסיון של המוח לבסס סוג כלשהו של יציבות במציאות אפורה, בה לקרקע עצמה אין מצב צבירה אחיד או קבוע- אני משתדל לא לתת להם יותר מדי מפתח, שכן מפתח כזה מוביל תוך זמן קצר להתאבנות.

התאבנות שאיני יכול להרשות לעצמי, לא כשכ״כ הרבה מונח על הכף. לא אחרי כל מה שעשיתי והקרבתי בכדי להגיע עד הלום.

כמו שכבר צוין, לא מעט קלפים נטרפו לי. 

גם אם כי לא מדובר בכמות גדולה מדי של קלפים, הבעיה אינה בכמות כפי שהיא בחשיבות ועוצמתם של הקלפים הללו.

גיל, סטטוס אקדמאי וגעגועים הביתה הם רק חלק מהקלפים.  

למרבה המזל חזרתי לתרפיה ה״ישנה-חדשה״ שלי, הכי קרוב שאני מסוגל להגיע לשורשים המקוריים שלי בכל הנוגע להרגעת המערכת ושיכוך לחצים וכאבים:

המטווח.

בין אם מדובר בירי בשטח פתוח או במטווח המקורה שיש לנו כאן.

אין טוב יותר מאשר לרוקן את המוח, להתרוקן מציפיות, לרוקן את עצמי מהתחרותיות, מההשוואה, מציר הזמן עליו אני ממוקם ופשוט לתת לטבע לעשות את שלו.

הבעיה היחידה היא שכמעט כמו שקרה תמיד: בסופו של כל סשן כזה, כל אלו שנמנו מעלה- פשוט חוזרים כאילו היה מדובר בחברים עימם לא נפגשת שנים 

(גם אם בעבר היו פעמים בהן נדרש להם יותר זמן להשמיע את קולם, בהווה? בהווה המניאקים האלו פשוט מסרבים לסתום ת׳פה🙄😮‍💨).

So for the time being,

I’ll just roll with the paunches.