"את יכולה לשבת.
לא, לא כך.
הורידי את המכנס קודם לכן.
את התחתון את יכולה להשאיר.
הישעני אחורה, שבי זקוף, הושיטי את ידייך, ככה, בדיוק."
הורדתי לה את החולצה, אזקתי את ידיה מאחורי גבה.
הידקתי את רגליה בפישוק לרגלי הכסא והתיישבתי מול נעה.
ערב לפני, כשקבענו את השעה, רק בקשה אחת הייתה לי ממנה- "רק דבר אחד נעה, תנעלי עקבים, בבקשה".
כשנכנסה לצימר הקבוע שלנו, כשראתה את הכיסא עומד מול המיטה, כשחשה במזגן המקפיא, היא כנראה כבר חשדה.
חיבקתי אותה, נישקתי, כבכל פעם.
לחשתי באזניה דבר מה, יכולתי להרגיש את עיניה נפערות, את פיה מתייבש, את הדופק מאיץ ואת הזרם הדק שזורם כעת אל הנרתיק ומסמן עיגול חלש במרכז התחתונים.
ידיה האזוקות מאחור, רגליה המפושקות המונחות על העקבים לרגליה, גרמו לה לשבת זקוף.
מול עיני יכולתי לראות את עיגול הרטיבות הולך וגדל, וזה עוד לפני שנגעתי בה בכלל.
המזגן המקפיא, זה שהיא שונאת כל כך, גרם לעורה להימתח, לפטמותיה לבלוט. חושיה התחדדו, היא הייתה סקרנית, וזה היה נפלא.
ענדתי גאג לפיה, זה שמשאיר אותו רחב ופתוח.
יש משהו מגרה בלראות את הריר הנוזל ממנו בזמן שהיא מכילה את איברי בתוכו.
נכנס ויוצא.
ללא יכולת שליטה בידיה.
לא בקצב, לא בכיוון, לא בעומק.
עצרתי מדי פעם, שתוכל לנשום. אבל היא, רק קרבה שוב, ביקשה עוד, ועוד.
הרטיבות חצתה את גבולות התחתונים, כל הכסא תחתיה היה לח וזה היה הרגע בו העברתי אותה למיטה.
הורדתי לה את החזיה וקישטתי את פטמותיה בשני מצבטים, אלה שהיא שונאת כל כך.
אלה שמהם היא לא יכולה להתעלם או להשלים עם התחושה.
עגולים, בגווני זהב, מורגשים היטב בכל תזוזה, וגם במצב מנוחה.
זה שומר אצלה על המתח, לא שיש צורך, אבל תמיד טוב לוודא.
לא הורדתי לה את התחתונים, שתתבשל במיצים של עצמה.
אלה שנטפו מהפה על החזה ועל הבטן, אלה שנטפו מהנרתיק עד לרצועות הסנדל והעקב.
קיפלתי אותה כשהיא רוכנת לפניי, ישבנה מונף מעלה, עטוף בפיסת בד רטובה וסחוטה.
הסטתי את התחתון הצידה ונכנסתי, בלי לחכות, היא הרי כבר כל כך צריכה אותו בתוכה.
תחושת המילוי הזו, העיטוף, ההכלה, נותנים לנעה את השקט הזה שהיא מחפשת.
היא כל הזמן מנסה לבעוט, למרוד, עד שבכמה לחיצות על המקומות הנכונים, הם משלימה עם מה שהיא, מה שהיא צריכה ומחפשת, שם בפנים.