עוד חודש בדיוק זה פאקינג וולנטיין, חג האהבה ו...יום הולדתי.
כל העולם נצבע בלבבות אדומים, וורודים , פרחים ,ברכות, ווייב של חגיגות, מתנות והתארגנויות לאירועים "רומנטיים".
כמו בכל חג, בעיקר משפחתי, הבודדים חשים דיכאון חד ומוחשי וכואב ("הרגישות" החברתית פה היא אחת החזקות הרי)
אני
חשה את הבדידות כל חיי, כן- גם כשהייתי בזוגיות , גם בגיל העשרה- . זאת הבדידות של עצם קיומי הבסיסי.
זו שיודעת כל כך טוב להסוות מ"כל העולם ואשתו", ומי שמכיר אותי לעולם לא ינחש שזה מה שחשה באמת
על אחת כמה וכמה שאני לבד מזוגיות עוטפת ומנחמת. כבר שנים.
אז כבר חודש לפני אני בדיכאון קיומי, רגישה, בוכה מכל שטות, רואה סרט קומי ובוכה.
נתקלת במשפט לא במקום- בוכה. מישהו לא הבין משהו שאמרתי, או גרוע מזה שכלל לא אמרתי- בוכה.
רואה תמונה, בלוג, שומעת שיר- בוכה.
אני בתוך ביצה טובענית שחורה ואפלה, זוחלת כל פעם מחדש החוצה, כי אני למרות הכל תמיד מקווה, תמיד אופטימית,
ואז צוללת אל מתחת למים שוב. חודש כזה שפשוט חייבת לעבור, ויודעת שהשמש זורחת מיד אחכ.
וכן, לא נמנעת מלהכיר, לנסות, לקוות ולפעמים גם לפגוע ולעוף על ענן וורוד וכייפי לכמה ימים.
אתמול עדיין הייתי על ענן ורוד ובהיי נעים של אחרי סשן מענג במיוחד, וכבר אני התפרקתי לתוך עצמי, לשלולית עכורה ומיואשת.
צניחה חופשית ללא מצנח ישר לתוך התהום והכאוס שלי
בעיקר בגלל שהתקווה מתה לי. זה הכי שובר אותי.
אוהבת את האשליה הזמנית שמצאתי משהו שווה , גם אם יודעת מראש שזה זמני ומתעתע.
תמיד אמצא משהו אחר, חדש, אני לא ננעלת ליותר מדי זמן אף פעם, אבל כל אכזבה לוקחת ממני חתיכה מהנשמה,
אני לא יודעת אם מה שאני צריכה זה סשן כאב אמיתי, שיפרק אותי וירוקן אותי עד שגם האפלה תעלם,
או
יותר חיבוק עוטף הבנה והכלה.
רוצה להיות קשורה למשהו ולמישהו, ואולי אם ארגיש את הקשר , תרתי משמע, אולי גם אאמין שהוא אפשרי לי.
ואולי, אין לי בבכלל תרופה ופתרון למצב, ואני חייבת סקס ועוד סקס,והמון, וכל מה שיכול לאלחש את הקיום
כדי להרוויח יומיים של היי, ואז צניחה חופשית אבל איטית יותר לקיום היומיומי
יש לי חודש שלם להעביר כך, בין יאוש לתקווה, ואני כל כך זקוקה לתקווה, כי כשהיא נעלמת באמת באמת לא נשאר בשביל מה להמשיך להתאמץ.
ואני מאוד אוהבת להתאמץ.