אני כמעט תמיד אופטימית. למעט חריגים שבחריגים.
מעט או הרבה, תלוי בהקשר
אבל תמיד עם תחושת ציפיה נעימה וסקרנות לבאות.
זה לא שהכל ורוד, נהפוך הוא, שחור הרבה יותר דומיננטי בחיי
אלא שזאת בחירה להעביר כך את החיים החד פעמיים שלנו
לשאוף למעלה למרחבים והאפשרויות האין סופיות
ולא לשקוע ולטבוע.
אני גם מאוד משתדלת להתרחק מאנשים ש'מורידים' לי (ולעצמם גם בדרכ)
וזה קשה מאוד כשחברים קרובים הם כאלו.
מוצאת עצמי נמנעת מחברים, ואני מאוד מאוד טיפוס של אנשים.
אבל
עכשיו אני נמצאת בתחושה מוזרה שאני במעין לימבו
לא פה ולא שם. לא בגן עדן ולא בגיהנום.
ממתינה ומצפה לבאות באופטימיות, אך חוששת שאני על סף תהום
בסוג של צניחה חופשית ללא מצנח.
אני רק רוצה סגירת מעגלים, קשירת קצוות לטובת קצת שקט נפשי ורוגע.
ויודעת
שלעולם אין דבר כזה, קשירת קצוות, כי תמיד יהיו עוד ועוד, וגם מה שלכאורה נסגר
יש חזרה לאחור במקרים מסויימים.
בקשה לא מציאותית- פנטזיה
אז עכשיו אני אופטימית בחרדה . זה נמצא בהגדרות של הDSM ?