לפני שנה. 19 במרץ 2023 בשעה 20:30
פעם מזמן, בילדותי, הייתי הכי גיבורה .
ואף פעם לא בכיתי. לא משנה מה קרה.
לא בכיתי כשנמחצה לי אצבע והעצם והרקמות התרסקו
לא בכיתי שקפצתי כמו טיל בליסטי, ונחתתי על חול שמתחתיו היה סלע קשוח.
ריסקתי עצמות בכמה מקומות. כאבי תופת, ואני, אני גיבורה אין מצב לבכי, רק הפכתי למסכת מוות לבנה, אבל אף לא דימעה.
בשנים האחרונות, דווקא בגלל שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליי, והעולם שהכרתי כבר לא קיים,
אני לא בוכה, מניחה שזה מתוך יאוש עמוק, סוג של איבוד תקווה...
אך לאחרונה , הדמעות פשוט זולגות להן מעצמן, זה קורה בתדירות הולכת וגוברת.
כנראה שכבר מזמן לא מאמינה ב-
Fake it till you make it
כבר לא מאמינה, שזה משנה באמת
או
אולי ממרום גילי אני לא מוצאת טעם בהעמדת פנים?
מעניין
לא יודעת...
עדיין מחפשת את החופש אי שם באופק הכחול
