השאלה במה מאמין.
אני מאמינה שקורים לי ניסים, כל הזמן ושיש עליי שמירה.
למרות שבפועל, כל צרות העולם ואשתו על הראש שלי.
נגמרת אחת ומיד מגיעה הבאה.
לפעמים כמה במקביל, ואז מאוד קשה לי לראות את הניסים...
רק בדיעבד.
שזה כשלעצמו מוזר אצל אתאיסטית חרדית כמוני.
אבל לא לפחד?
אני לא חרדתית כלל, דיכאונית אולי, לפעמים אבל יודעת להסוות
ועדיין
הכי הכי מפחיד לי שאני פשוט סולחת.
כן
סליחה לכל העוולות והרוע, סליחה למי שפוגע בי,
יודעת שלא חשוב מה עשית, בסוף במוקדם או במאוחר אני אסלח.
אבין, אפילו אסנגר ואדברר...ולא ,
לא מדובר בסינדרום שטוקהולם.
סליחה אמיתית, (לא שיכחה, זוכרת הכל, תמיד באופן חד.אבל לא לועסת וממחזרת )
מהסוג שלא מבינה מה ולמה, עשיתי עניין בזמנו , הרי זה בסהכ פחד, חולשה, אי הבנה וכו
ואני
לי אין זמן או מקום במרחב שלי לבזבז על עלבונות, כעסים ושנאה ובעיות אגו של זולתי,
אני ממוקדת בלחיות כאן ועכשיו, לנסות להנות ממה שאפשר , כל עוד אפשר.
תמיד צר לי
שאנשים מעדיפים להתפלש בתחושת העוול שנעשה להם לדעתם
ולא
להרים עיניים למעלה , כמו חברה שכבר 17 שנה, חוזרת שוב ושוב לעלבון הנטישה של בעלה
נכנסת לדיכאון ולמעשה מפסידה את החיים. וחבל.
היא תמיד צוחקת על כך שאנחנו תמיד היינו ונשארנו הפכים:
היא נרדמת מוקדם וקמה מוקדם- אני ממשיכה את היום אל תוך הלילה וכמובן מתעוררת מאוחר אם יש אופציה
היא דכאונית ואני אופטימית
היא שונאת גברים אני אוהבת, מתה על גברים הרבה יותר מנשים, תמיד מאז הילדות
היא שונאת סקס, מבחינתה זה עונש וברוך שפטרנו- אני .....טוב נו הבנו את הנקודה
אז
מדוע אני מפחדת מהסליחה שלי?
אולי
כי אני ספוג אנושי, אמפטית על סטרואידים, שחוששת מהשריטות בנפשי
ומנסה להיות הכי אטומה שאפשר לסביבה ע"מ לא להפגע
והסליחה למעשה חושפת את האני האמיתי שלי וחושפת אותי לפגיעה...