כף רגלי דרכה פה

אנשים כעת בדרכם לאי שם, עסוקים בלשרוד. ואני שוכב במיטה, נח מעמל השבוע. ברקע מתנגן שיר של נרקיס שדות, זמרת חדשה עם קול מתוק ששזורים בו נימים של עצבות. ובכותרת כתוב "לאדוני היקר מכל".

אני מנסה להרדם, כל פיסת שריר שבגופי מבקשת לה מנוחה, אך המחשבות מציפות אותי ולא נותנות למעטה השינה לכסותני.

שבת בפתח. השבת לא יהיה לי קל. אז נכון שכולם מגיעים אלי לשבת ויהיה לי נחמד וכיף. פינוק עם הנכדה השובבה. אבל הלב, הלב יהיה במקום אחר. כי אי שם רחוק ממני,  שוכבת לה נערה יפת עיניים, וליבה הטוב הולם בחוזקה. גופה חלש, ואני לא לצידה  לנחם לעזור לתמוך ולהרגיע.

באיזה שהוא מקום, אומרות האגדות, יש אולם מיוחד שבו יישנם רק לבבות, וכשהם מתאחדים, העולם נהיה יפה שבעתיים.

חיית מחמד שלי, תינוקת מדהימה, אהובה. הפעם אני משנן לעצמי שאחרי כל שבת יש מוצאי שבת.

אוהב אותך מאד!