אני אוהב לבקר בשער שכם בשבת בצהריים. ירושלים כולה די סגורה, אין איפה לעשות קניות. אני עובר ליד שער יפו נותן ללובשי השחורים לחצות את הכביש אצים להתרפס בפני האבנים שבכותל המערבי, אני עובר אותם , מוצא חניה, ומפלס את דרכי לכיוון הער שכם, הולך בצעדי ענק לעבר חנות הכנאפה של ג'אפר שלא תמצא כמוהה בירושלים לא בטעם ולא במחיר.
שנים אני בא לפה- אבל שום דבר לא הכין אותה למה שעבר עלי השבוע.
אני אוהב את השווקים של העיר העתיקה. הצבעים, הריחות החריפים והטעמים המיוחדים והאותנטיים, חושפים לי משהו מהעיר הזו שאני לא מוצא בשום מקום אחר. אפילו המאבק המציק והמעיק בין הדתות על האבנים שאני דורך עליהם חושף בפני תמונה חשופה של האנושיות המערבית. חבורת אנשים מתחננת לאבא בשמיים, לאמא מריה, אבודה ומבקשת רחמים -ובתוך כל המהומה הזו רבים אחד עם השני מפוחדים.
אני צועד, מביט סביבי בצבעים, הראש כולו שקוע בטעמים שעוד רגע אפגוש בצלחת הרטובה שתוגש לי, ובום מכה חזקה מעירה אותי מהתנגשות עם אחת ההלקוחות האחרות בשוק. שלושה סלים נפלו לה. רגע של זעם מצידה. אני מסמיק, לא יודע נפשי ממבוכה מהולה בפחד. למזלי לא יותר מדאי עוברים שבים שמו לב למצב. ועדיין. התנצלתי. וירדתי על ארבע והתחלתי לנסות לאסוף את הבלאגן. לא יודע כמה זמן לקח לי להבחין בעובדה שהגברת השאירה לי לסדר את הבלאגן לבד. מרים את המבט לחפש אותה, והנה היא שני צעדים ממני עומדת זקופה. החזה שלי נשאר דופק באותו קצב מהיר אבל התחושה בגוף התחיל להתערבב. הפחד נשאר, אבל ההתרגשות התחילה להתחלף ממבוכה להערצה. בניחוש הגילה היה בין 40 ל50. היא עמדה שם מביטה בי עומד על ארבע. היא לא לבשה כיסוי ראש מלא. מתחת לצעיף פרחוני שקוף השיער שלה הי אסוף מתוח לכדור מעל לעורף. היא הייתה מאופרת מעולה, שפתון אדום, שמלה בורדו עם פסים מוזהבים מרחפים עליהה כמו נחש. חזה מלא השקיף עלי ספק מאיים ספק מגחך, והמחזה הזה מסתיים בזוג כפות רגליים בלק שחור עטופות בסנדלים עם עקבים דקות.
כאב חד ביד שמאל הוציא אותי מהיפנוזה שהכניסה אותי התמונה שלמולי. מבט מהיר גילה את העקב שלה על האמה שלי. הכאב החל להתחזק הרמתי מבט מתחנן. מתאמץ לא לצרוח. המבט נתקל בחיוך זדוני. היא ידעה בדיוק מה היא עושה- מחפשת נקודת הכאב הכי עמוקה לפני שאאבד את העשתונות. והיה לה חוש די מפותח.
את חמשת הדקות הבאות בילית על הרצפה אוסף את הסלים ההפוכים שלה, מדלג בין צלילות עמוקות לפולסים של כאב לבין איסוף פרטים. לא היה לה קצב קבוע. חבשתי שנמאס לה ופתאום זה בא מכיוון אחר. הופתעתי שאיש מהעוברים ושבים לא שם לב למשחק הזה שהיא שיחקה בי. בסוף כל גל כאב העפתי בה מבט חטוף. החיך שלה פשוט מילא אותי באושר. בתוך כל ההמולה הזו הרגשתי משהו צודק כללכך. לרגעים נזכרתי שבאותו רחוב בזמן אחר צעד איש היסורים הנוצרי וכיפר על חטאיהם של כל החוטאים שהיו ויהיו באמצעות יסוריו. האמונה הנוצרית ההזויה הזו נראתה לי תמיד מוזרה כלכך עד אותו הרגע בו הייתי שם וחוויתי את את היסורים האלה כנוע בפני אישה נוצריה שדי עשתה בי כרצונה.
קמתי על הרגליים והגשתי לה את הסלים שלה. היא הביטה בי, במבט מלא שעשוע וזילזול, אמרה כמה מילים בערבית שלא ממש הבנתי למעט המילה "כלב" . איכשהו זה מילא אותי. גם השעשוע וגם הזילזול. מילא אותה באושר ואולי אפשר לומר משמעות.
היא לקחה את הסלים והלכה. לאחר כמה צעדים הסתובבה אלי. שאפתי מבט אחרון מהמחזה המיוחד הזה. ואז היא זרקה "בעם הבאה תפיא לי מתנה" . עד עכשיו אני לא ממש בטוח למה היא התכוונה. אולי העיברית שלה הייתה יותר מדאי עילגת.