לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Quoth The Raven

כל החיים אני הולכת
על חוף הזכוכיות הפרטי שלי
פוצעת את רגלי
מדממת
מתעלמת מהכאב החד
ולעיתים אף
משלה עצמי לכדי הנאה

איך באת
גל כחול וצלול וקריר
ושטפת את הדם
והזפת
והזכוכיות
וכמו ריפאת את רגלי
ונשמתי
לפני 18 שנים. 4 באוגוסט 2005 בשעה 23:12

השוט הירוק שלי כבר קצת בלוי ומהוה.
יכול להיות שזה מרוב הצלפות 😄 אולי אני לא מטפלת בו כמו שצריך.

"על ארבע, זונה" אני אומרת לו, והוא- כמו כלב טוב- כמובן שיורד.
מסתכל עלי, מחייך.
"משהו מצחיק אותך, שרמוטה?". אני רואה דרך התחתונים ההדוקים איך הזין שלו קשה, כלכך מגרה אותו כשאני מדברת אליו ככה. "לא גבירתי".
---סטירה---
"אני כבר אתן לך סיבות לצחוק, כלבה. ועכשיו, ארצה!"
הוא יורד ונשכב על הרצפה. אני מרגישה כלכך קטנה לידו כשאנחנו יוצאים, גבוה ורחב, ואפילו שאני ממוצעת פלוס בגובה- לידו מרגישה קטנטנה.
אבל לא פה. ממש לא.
הגבר הענק הזה, החזק, הרחב, שוכב כמו כלבה טובה ומאולפת, ומחכה שאקשור אותו.
אני שולפת את החבל, ומתחילה ללפף.
אחרי שאני קושרת את הידיים לרגליים מאחורי הגב, אני מסתכלת עליו והוא מסתכל עלי חזרה.
"שכחת משהו, זונה".
"סליחה גבירתי, תודה גבירתי".
"אני מבינה שהכלבה שלי שכחה את האילוף שלה, אולי נשים לך מחסום כדי שלא ייקחו אותך להסגר. אני לא מתכננת לשלם עליך קנסות".
הוא מסתכל עלי, עם העיניים הירוקות הענקיות שלו. אני רואה שהוא מאוכזב - הוא שונא את הגאג. מלבישה עליו בכל זאת.
שולפת את השוט הירוק.
מבעד לגאג אני רואה את החיוך שלו, חיוך של הכרת תודה.
"ועכשיו, שרמוטה, על כל הצלפה אני רואה לשמוע איך את נאנחת, איך את נרטבת בשביל הגבירה שלך".
ואני מצליפה, ומצליפה. הוא כלכך חזק ומסיבי, לפעמים זה נראה כאילו שהשוט החזק והעבה והקשיח הזה לא מזיז לו. אני רואה עד כמה הוא מתגרה, עד כמה הוא מתאמץ להוציא אנחות שישביעו את רצוני, אפילו עם הגאג..
עם כל הצלפה אני מרגישה איך שאני מתרגשת, נרטבת בעצמי, עד שאני לא מסוגלת יותר, מורידה לו את הגאג ונושכת ומוצצת את הלשון שלו בתאווה.
הוא עוצם עיניים, נאנח. "בבקשה גבירתי, תני לזונה שלך לגעת בך, אני כלכך רוצה בבקשה אני מתחננת אליך".

משחררת את החבלים. הוא מתקפל מייד לכיוון השני, משפשף את הפרקים הדאובים שלו.
מתיישבת על המיטה.
"אני אחכה עוד הרבה זמן?".
הוא זוחל אלי, אל ארבע.
מרים אלי מבט שואל. אני מהנהנת.
הוא דוחף את הראש אל בין הרגליים, מלקק- בהתחלה בעדינות, משנה מקצבים ומהירויות..
אורגזמה חזקה מסנוורת אותי, אני צורחת ומתקפלת, זקוקה לזמן להירגע.
אחרי דקה או שתיים- ואולי עשרים?- מסתכלת אל בין הרגליים שלי, רואה את הראש שלו, האהוב כלכך, נח על הירך שלי, מחייך אלי, כל הפרצוף שלו מרוח בי. הוא מנשק את רגלי, את החיבור העדין של הרגל למפשעה ומתקדם למעלה......

לפני 18 שנים. 3 באוגוסט 2005 בשעה 18:12

מכירים את התחושה הזו, שלפעמים אתם פשוט נחנקים מהלבד?
ואתם מוקפים באנשים, אנשים בכל מקום, חברים, ואהוב, וכלב, אמא, אבא, מה-שלא-יהיה.
ובכל זאת לבד. מסריח, חונק בגרון.

לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי אני סתם ונילית ולא באמת שולטת. או סוויצ'ית. או מה שלעזאזל החלטתי שאני באותו רגע. מה אני עושה פה עם כל השוטים והמצבטים והמגפיים. תביא חיבוק אומרת לו , רוצה להתכדרר בתוך הבטן שלך.

לפני כמה ימים נכנסתי לצ'אט, לראשונה. שזה די מרשים, בהתחשב בעובדה שאני כאן כבר קרוב לשלושה חודשים מאיזשהו כיוון. דיברתי עם כמה אנשים. אחד מהם, מצחיק ונחמד, אחרי כמה דקות של שיחה חשב שאני טרול (זה המינוח?)=> איזו דומית לשעבר שסישן איתה פעמיים או לא יודעת כמה, ותקף אותי מאוד בחריפות- אני משערת שזה כי הוא היה בטוח שאני היא מסיבה כלשהי. נורא נעלבתי, ואם להודות על האמת- איני יודעת למה. האם זה בגלל האישיוז החריפים שיש לי עם צדק אמת וכנות? האם זה בגלל שהואשמתי במעשים של אישה אחרת? אני לא יודעת. פשוט לא ברורה לי פה כל הוירטואליה העויינת הזו, אנשים פותחים שירשורים- מתקיפים, מותקפים, שולפים מידע רפואי דה-לה-שמעטא, מצטטים סטטיסטיקות שלא קיימות. תוקפנות, התלהמות, גועל נפש- מזכיר ביצה, ולא מוצלחת במיוחד (כלומר, כזאתי שבלי נרקיסים או צפרדעים יפי תואר. רק סחי וג'יפה, חוטים של אצות ירוקות).

אני מצטערת אם אני נשמעת חריפה, פשוט נורא קשה לי עם זה, ואני לא מבינה את ההתנהלות המשונה הזו, ואולי זו רק אני.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה נשבעתי לעצמי שלא אמחוק מילה אחת ממה שכתוב פה, שאתן להכל לצאת כמו שהוא, בלי שינויים עריכות ועדכונים.
מצטערת, מחקתי פה ושם. אני הסאבית של האקצהביוניזם שלי.

לפני 18 שנים. 1 באוגוסט 2005 בשעה 9:40

זה כלכך קל
היא חושבת
אני פשוט אניח את הפתיון
את הגבינה הצהובה שלי
זו שעשויה מהבלים וחצאי מילים מפתות
במלכודת העץ שלי
זו עם הקפיץ
וברגע שהוא יריח אותה
או שמא אותי
הוא יבוא
וייתפס

ואיך שאני אניח אותו אצלי במטבח
ליד הדלי עם המים
הוא כלכך יבהל
עד שהוא יתחיל לכתוב גם עלי כלמיני סיפורים

כך חשבה
ושמה לב שבטעות
כתבה היא במקום
עוד שיר עליו.
לא מוצלח במיוחד,
אבל בכל זאת שיר.

וכשניסתה להרים את הראש
לא יכלה
השיער היה תפוס במעין קפיץ שכזה
ושמעה את קולו, מרחוק
"נו מותק, אז מי פה בעצם לכוד?
ילדה טובה.
תכתבי, תכתבי.".

לפני 18 שנים. 30 ביולי 2005 בשעה 15:55

חברים, החלטתי לנסות להיות סאבית לפעם אחת.
אמרתי לעצמי שאני אתן, ואתמסר, עד הסוף.
אין לי מושג מאיפה זה נבע, אולי בגלל שיש בי באיזשהו מקום צד מזוכיסטי קטנטן (טוב נו לא כלכך קטנטן, הוא בהחלט שם), אולי כי אני רוצה פעם אחת להרגיש באמת קטנה וחלשה ליד ה"גבר" שלי, ואולי לפסיכולוגית שלי יהיו תובנות יותר מוצלחות.

פגשתי אותו במועדון- כמו רבים מבינינו. הקליק היה מיידי. והדדי.
גבוה, חסון.."גבר גבר".
שיחה קולחת, עקיצות הדדיות, החלפנו טלפונים, כשחזרתי הביתה כבר חיכה לי SMS ממנו. המשכנו לדבר עד שהיה בוקר.
לא כפה עלי דיעות, לא הכריח אותי. דיבר בצורה נעימה וחלקלקה, הרגשתי שהמילים שלו עוטפות אותי כמו שמיכת פוך רכה. תני לו, לחשתי לעצמי, ואחרכך התרגזתי שאני מדברת עם עצמי יותר מדי. את יודעת שאת רוצה, נו כבר, יא מעצבנת. אפילו אמא אומרת שכמעט כל דבר בחיים צריך לנסות לפחות פעם אחת. כמובן שכשמדובר בדברים שהבת הזכה והתמימה שלה לא יכולה לעשות כיוון שזה יהפוך אותה לפחות זכה ותמימה אז אנחנו נכנסים לממלכת הטאבו, אבל שיהיה. אמא תמיד צודקת.

שינסתי את מותני ואת כל הצדדים המזוכיסטיים הכי מודחקים שיש בי.
באתי אליו, בלבוש חושפני. הלב כלכך רעד לי, חשבתי שייפול לי מתוך החזה.
נתן בי מבט אחד, משך אותי אליו. בלע את הפה שלי בשלו, הרגשתי את הלשון שלו בכל מקום.
הדף אותי אל המיטה.
הפשיט, קשר, עקד, כפת.
הוא צבט, הוא שרט, הוא נשך, הוא משך, הוא הצליף, הוא הסתכל עלי, ערומה...
הוא דחף לי יד בין הרגליים. נבר וחפר, הרגשתי את הבערה, כלכך חזק ואיטנסיבי.
גמרתי וגמרתי וגמרתי וגמרתי. עלו לי דמעות בעיניים. התביישתי לאמר עוד.

במשך יומיים לאחר מכן הייתי מישהי אחרת.
זה השפיע עלי יותר ממה שהייתי רוצה להאמין שזה מסוגל להשפיע עלי (אוי, המשפט האחרון יצא מסובך, אני לא חושבת שאפילו אני מבינה אותו).
אפילו שלא השפיל, שלא צעק.
אבל אז הבנתי, שעם כל ההנאה המזוכיסטית שלי, להיות בעיניים קשורות, עקודה למשענת ברזל של מיטה, בדירה קטנה שאני לא מכירה ברמת אביב- זה לא כוס התה שלי.

אמרתי לו שלום, נישקתי אותו חזק.
ותודה.
תודה שנתת לי מה שהייתי צריכה לחוות כדי להבין מי שאני באמת.

לפני 18 שנים. 30 ביולי 2005 בשעה 15:53

פינג
פונג
פינג
פונג
השם שלך רץ לי בראש, משמאל לימין, במשחק טניס שלא נגמר.
פינג
פונג
עזבת רק לפני יומיים וחצי, מה שאומר שאני לא ישנה כבר קרוב לשלושה ימים
פינג
מתהפכת, רואה שטויות בטלויזיה, תכניות עיצוב דביליות בערוץ 10, מנסה לחשב מתי כבר תחזור
פונג
חושבת משחזרת את הפגישה האחרונה שלנו, רועדת מתשוקה, נרטבת כשחושבת עליך שכוב תחתי, כף הרגל שלי תחובה בתוך פיך, ואתה נאנח ומתחנן אלי לעוד
פינג
פונג
מהרהרת-האם זה שאני מתרגשת ממך כלכך ואוהבת גם ורוצה כמעט כמוך האם זה אומר שאני פחות המלכה שלך
פינג
ומתחבטת עם החולשות שלי ונקודות הכוח,וחושבת כמה זה רע להתאהב,אני מאבדת את כל הכוח שיש לי
פונג
וכמה זה טוב להתאהב, ושסופסוף מצאתי מישהו כמוך,וכמה זה נעים להתגעגע פעם ראשונה בחיים
פינג
פונג
וכועסת שנסעת, ונסעת בלעדי, רוצה שתחזור אלי עכשיו, עם ריח של דרך
פינג
גבוה, שרירי, רחב, תכרע על ארבע, לא תעז להסתכל לי בעיניים, ותגרום לי להתאהב בך מחדש.
פונג
פינג
פונג
תחזור כבר כדי שאוכל להפסיק להתלבט.

לפני 18 שנים. 30 ביולי 2005 בשעה 9:50

ישבנו בבית-קפה תלאביבי אפנתי וחדש. המזגן זמזם נעימה חרישית ומוכרת, אבל לא הרגשתי אותו כי ישבתי בחוץ עם סיגריה ביד. היו מעט אנשים, ושקט יחסי. מלצרים שנראו כאילו יצאו מקטלוג של קסטרו הסתובבו עם תסרוקות מעוצבות, בבגדים מעוצבים, עם מגשים מעוצבים ודיברו במשפטים מעוצבים ופלצניים לאנשים שישבו שם.

הסתכלתי על אחת המלצריות שעמדה ליד הבאר ולא זזה. כאילו מישהו הדביק אותה לשם עם דבק מגע. היא פשוט בהתה לחלל עם חצי חוך קפוא ומיסתורי. החזרתי חצי חיוך, ואז את העיניים לשולחן שלי.

היא ישבה מולי. לא יפה במיוחד. גם לא מכוערת. שיער קצר. ממוצעת כזו. הבינוניות שלה משגעת אותי לפעמים. עם כוס תה ביד ימין (מה יש לה עם התה המחורבן שלה?? אנשים כבר לא שותים קפה בימינו?), סיגריה ביד שמאל, והביטה בי במבט חלול. אלוהים, כלכך קשה לי להאמין שפעם הסתכלתי על העיניים שלה וחשתי חולשה בברכיים.

"למה אתה עושה לי את זה, עודד?" היא שאלה.
בהיתי בה, ולא עניתי. מה הייתי אמור להגיד? כן, זה לא מה שהיה פעם. את מגעילה אותי. טיפשה אחת, אם רק לא היית נכנסת איתי למיטה. האמת, בינינו, גם זה לא היה עוזר.
"מה בדיוק אני עושה לך?" שאלתי, כדי להשליך משהו מועיל לחלל השיחה.
היא שוב הביטה בי, עם העיניים המטומטמות שלה, ואז היא התחילה לדבר.
כבר חצי שנה שאני מכיר אותה, ואף פעם היא לא דיברה ככה. אמרה שפגעתי, שאני חרא, שהיא מרגישה מנוצלת ומלוכלכת- כמו זונה.
וכמה שאני מנייאק. ולא מתחשב.
קטעתי את רצף המילים שלה. "אני אוהב אותך. אני חושב שאני אוהב אותך מדי. שזו הייתה הבעיה שלי. שבגלל זה אני לא יכול...".

לא הצלחתי לסיים את המשפט. ואז קרה הדבר הכי מוזר בעולם. היא פשוט התחילה להעלם. בהתחלה חשבתי שאני לא רואה טוב. "שני?" שאלתי. היא לא התייחסה ורק המשיכה את הנאום מקודם. קווי המתאר שלה היטשטשו אחד לאחד, כמו ציור מים שנמחק ודוהה. היא לא הפסיקה לדבר לשניה, זלגו לה טיפות מהעיניים במורד הלחיים העגולות שלה, עד שהיא נעלמה לגמרי. רק הנעליים המחורבנות שלה- תמיד הייתה לה אובססיה למותגים- נשארו מוטלות מתחת לשולחן, והסיגריה החצי-מכובית שלה במאפרה.
הסתכלתי על הבאר. המלצרית עדיין עמדה שם, עם אותו חיוך קפוא.
לפתע, היא ניגשה אלי, הושיטה לי דף קטן בצבע צהוב, והלכה.

"זונה", חשבתי לעצמי, "שוב הסתלקה והשאירה לי לשלם את החשבון".

לפני 18 שנים. 30 ביולי 2005 בשעה 9:01

פעם ראשונה שאני כותבת.
כבר די הרבה זמן כאן. מתערבבת, פה ושם. טועמת, מנסה.
פעם ראשונה שאני כותבת.
לא האמנתי שאוכל, לא ידעתי אם כדאי.

אבל זו פעם ראשונה שאני כותבת.

מי אני? שאלתם.
תקראו בפרופיל, אם אתם רוצים. מה שיותר מעמיק נמצא כאן...