ישבנו בבית-קפה תלאביבי אפנתי וחדש. המזגן זמזם נעימה חרישית ומוכרת, אבל לא הרגשתי אותו כי ישבתי בחוץ עם סיגריה ביד. היו מעט אנשים, ושקט יחסי. מלצרים שנראו כאילו יצאו מקטלוג של קסטרו הסתובבו עם תסרוקות מעוצבות, בבגדים מעוצבים, עם מגשים מעוצבים ודיברו במשפטים מעוצבים ופלצניים לאנשים שישבו שם.
הסתכלתי על אחת המלצריות שעמדה ליד הבאר ולא זזה. כאילו מישהו הדביק אותה לשם עם דבק מגע. היא פשוט בהתה לחלל עם חצי חוך קפוא ומיסתורי. החזרתי חצי חיוך, ואז את העיניים לשולחן שלי.
היא ישבה מולי. לא יפה במיוחד. גם לא מכוערת. שיער קצר. ממוצעת כזו. הבינוניות שלה משגעת אותי לפעמים. עם כוס תה ביד ימין (מה יש לה עם התה המחורבן שלה?? אנשים כבר לא שותים קפה בימינו?), סיגריה ביד שמאל, והביטה בי במבט חלול. אלוהים, כלכך קשה לי להאמין שפעם הסתכלתי על העיניים שלה וחשתי חולשה בברכיים.
"למה אתה עושה לי את זה, עודד?" היא שאלה.
בהיתי בה, ולא עניתי. מה הייתי אמור להגיד? כן, זה לא מה שהיה פעם. את מגעילה אותי. טיפשה אחת, אם רק לא היית נכנסת איתי למיטה. האמת, בינינו, גם זה לא היה עוזר.
"מה בדיוק אני עושה לך?" שאלתי, כדי להשליך משהו מועיל לחלל השיחה.
היא שוב הביטה בי, עם העיניים המטומטמות שלה, ואז היא התחילה לדבר.
כבר חצי שנה שאני מכיר אותה, ואף פעם היא לא דיברה ככה. אמרה שפגעתי, שאני חרא, שהיא מרגישה מנוצלת ומלוכלכת- כמו זונה.
וכמה שאני מנייאק. ולא מתחשב.
קטעתי את רצף המילים שלה. "אני אוהב אותך. אני חושב שאני אוהב אותך מדי. שזו הייתה הבעיה שלי. שבגלל זה אני לא יכול...".
לא הצלחתי לסיים את המשפט. ואז קרה הדבר הכי מוזר בעולם. היא פשוט התחילה להעלם. בהתחלה חשבתי שאני לא רואה טוב. "שני?" שאלתי. היא לא התייחסה ורק המשיכה את הנאום מקודם. קווי המתאר שלה היטשטשו אחד לאחד, כמו ציור מים שנמחק ודוהה. היא לא הפסיקה לדבר לשניה, זלגו לה טיפות מהעיניים במורד הלחיים העגולות שלה, עד שהיא נעלמה לגמרי. רק הנעליים המחורבנות שלה- תמיד הייתה לה אובססיה למותגים- נשארו מוטלות מתחת לשולחן, והסיגריה החצי-מכובית שלה במאפרה.
הסתכלתי על הבאר. המלצרית עדיין עמדה שם, עם אותו חיוך קפוא.
לפתע, היא ניגשה אלי, הושיטה לי דף קטן בצבע צהוב, והלכה.
"זונה", חשבתי לעצמי, "שוב הסתלקה והשאירה לי לשלם את החשבון".
לפני 18 שנים. 30 ביולי 2005 בשעה 9:50
