Requiem for a dream

הרגע הזה.

רגע המעבר.

הרגע שבו מאשה רווית תשוקה ומתגרה,  סופגת ורוצה עוד, תוקעת מבט מתגרה ומתריס אחרי כל סטירה- אתה יכול להכאיב לי אבל זה לא באמת מזיז..

הרגע הזה שפתאום, בלי הכנה מוקדמת, מגיעה הצלפה חזקה יותר, מעיפה אותי, זורקת אותי, פתאום אני כבר לא האשה שמתגרה וכלום לא מזיז לה.

פתאום אני נשברת.

וזה קורה ברגע, אין לי שליטה על זה כשזה בא, אבל אני מתחילה לבכות.

סשן שלם שאני חזקה וכלום לא נוגע בי, לכל מכה אני מגיבה בחיוך מתגרה, ואז...

בום. 

המכה האחת הזו ששוברת אותי, והופכת אותי בשנייה לילדה אבודה.

עכשיו אני בוכה, מתחננת שיפסיק.

ורק הגוף הזה שלי רוצה.

רוצה ככ. ברגע הזה יותר מהכל הוא רוצה.

מזוכיסטית.

האפלה שבתוכי מגדירה אותי, 

מגדירה אותי לעצמי.

בחוץ אני מתוקה, יפה, עדינה, 

מסתדרת עם כל הקולגות, חסרת אגו.

האחרונה שנראית בדסמית, מזוכיסטית, עם חלקים אפלים, שחורים, סוערים.

בחוץ אני אמא אוהבת, הפנים של החברה, פותרת סכסוכים.

אי אפשר לנחש שבפנים אני אחרת.

 סוערת, רעבה לכאב.

לפעמים כשמישהו שומע שאני עוסקת באומנויות לחימה,

כשאני מגלה קשיחות מפתיעה במו"מ מסויים, הוא יגיד: זה לא מתאים לה, זה לא היא.

אם הוא רק היה יודע...

מי אני.

מי אני באמת.

וכמה החושך, שצמא לדומה לו: לכאב, לסאדיזם הקשוח הזה, לקסם שרק מי שכזה- יבין- 

חי בתוכי.

אפלה מצופה עטיפה ורודה מנצנצת. 

אפלה שמגדירה אותי לעצמי.

ימים בוערים, מכלים. 

תקופה של עומס וטירוף הזוי,

עבודה, אימונים וילדים, 

עם גברים וניליים שרועדים מהמילה שליטה, שסקס עבורם הוא עדינות ורוך. 

הסיכוי למצוא איש ראוי, דומה, שווה- שהוא גם סאדיסט הוא ככ קטן.

אבל אני עדיין חושבת שבצד השני של הקשת יש את זה שמתאים, שמדוייק. 

פנטזיות אפלות וחשוכות, 

ימים בוערים.

חולמת אותך, יודעת אותך.

אכיראותך כשתופיע בעולמי.

 גבוה, בוגר וחכם.

מצליח כמוני, אפילו יותר, חריף וכריזמטי.

וסאדיסט, אכזר.

מפלצת שמסתתרת מתחת לשכבות של השכלה, תרבות ומוסכמות. 

אתה תאהב אותי, תכבד ותעריך, האיש שאתה, בעוד המפלצת תארוב בחשיכה לתורה.

ואז כשהדלת תיסגר שוב מאחורינו, היא תגיח מתוך האפילה.

המפלצת שבתוכך, זו שרוצה אותי בוכה, צועקת, מתחננת.

אתה תסטור לי בכוח, הכאב יהמם אותי, 

והמבט המתריס בעינים שלי יתחלף למבט מפוחד ואבוד של ילדה.

זה לא אתה עכשיו, זו היא, המפלצת בך שרוצה אותי עכשיו.

אתה תסטור לי שוב, תצליף בי בחגורה,  כי אתה צריך.

אתה צריך שאני אבכה.

 צריך אותי כואבת, מדממת,  חסרת אונים למולך, שבורה.

בקול של ילדה מפוחדת אני אתחנן שתפסיק להכאיב לי, ולא משנה כמה שנים אני מתאמנת באמנויות לחימה, זה לא יעזור לי.

המפלצת תקבל את שלה.

כשתבעל אותי בכוח אחר כך, אני אעצום את העיניים וארגיש את האהבה שלך מבעד לדמעות.

חזקה, לא מתפשרת, ככ צריכה...

איש שבתוכו מפלצת, צורך שצריך להתמלא, להיות מוכל. 

כשהכל ייגמר תחבק אותי, תלקק את הדמעות ותניח את ראשי על כתפך.

חזרת להיות האיש הזה, האיש שאני אוהבת.

המפלצת תחכה לתורה עד הפעם הבאה.

אני יודעת, 

זה נשמע טוב. 

יותר מטוב אם אתה קורא את זה וזה בוער בך.

אני אמיתית.

תהיה אמיתי גם אתה.