היום הלכתי לאימון כדורסל אחרי שבועיים שלא הייתי. בדרך חזרה מהאימון, אספתי את האופנים שלי ונסעתי דרך השוק, לרחוב שלה. לא הייתי בדירה הזו שנתיים. מה הסיכוי שהיא עדיין גרה שם? השם כתוב על קופסאת המכתבים. טוב, ננסה. דופקת בדלת. אני בעיקר מדמיינת דיירים חדשים שבכלל לא מכירים אותה ואפילו לא עצרתי לחשוב על סיטואציה שבה היא תפתח את הדלת. מה יהיה אם היא עדיין גרה שם.
היא נורא מופתעת שזו אני. אני בעיקר צריכה את העצה שלה כדי לפענח את עצמי. כאילו עכשיו התהפכו היוצרות, אני היא שאבודה. והיא השלווה המנתבת. אני נורא שמחה לראות שהיא נראית טוב יותר. בפעם האחרונה שנפגשנו בצורה מקרית, בתור לרופא, היה נראה שהיא מוקפת שדים שלא נותנים לה מנוח. קצת אולי כמו איך שאני נראית עכשיו. היא יודעת למה באתי. קצת לפני שאני נפרדת ממנה, היא אומרת לי שהיא מבינה את הסיבה שדווקא על דלת הדירה שלה, אני מוצאת את עצמי מדפקת.
בכלל לא ידעתי אם יהיה לה זמן בשבילי, אם זה יתאים שאני ככה נוחתת עליה. אבל לא חשבתי על זה. אני צריכה את השקט מהקול הקטן בתוך הראש, וידעתי איכשהו, שהיא זו שתתן לי את זה. לא ברור לי למה.
השיחה קולחת והדקות עוברות מהלכן. זה כבר לא הכמיהה או ההתרפקות על מערכת היחסים שאיננה עוד, שמעולם לא נועדה להיות. זוהי אישה שמכירה אותי, ואולי לא מכירה אותי כלל. אבל אוהבת את הליבה שלי. את הבסיס. וכרגע, דווקא מזרים (לא שהיא אדם זר...) אני צריכה לשאוב נחמה. וחום.
והיא שם בשבילי.
מה שהכי אהבתי בX היה הנועם שלה. כאילו שהיא לא באמת קיימת. אשליית תעתועים מתוקה. היה נורא טוב לדבר איתה מתוך המקום הזה ששתינו לא מחפשות לחזור להיות ביחד, וידוע לנו שמה שהיה הוא נחלת העבר. לא רציתי להיכנס לנוסטלגיה איתה. רציתי שהיא תעזור לי לעזור לעצמי. להגיע לשלווה הזו שפעם גם אני טעמתי ממנה קצת. המנוחה הזו.
כל כך רגוע לי, כל כך שלו. אני לא חושבת שבחצי שנה האחרונה היה לי כל כך נכון, ללכת לישון, עם עצמי. בידיעה שאני הולכת לעשות את המעשה הנכון. אני הולכת לקחת אחריות על החיים שלי. ולעמוד מאחורי עצמי,
אדם חופשי, גאה ויפה.
אני הולכת לחיות בשביל עצמי החל מהיום, ובעשותי זאת, לא להיות מיוסרת ולא להיות עמומה. אלא מרוכזת כמו שאני, על הפרעות הקשב וההיפראקטיביות שלי, והטוהר שלי. שהוא עדיין קיים למרות כל מה שאני מעבירה את הנשמה שלי. כל המבחנים, לראות עד כמה אני יכולה להתפרק לרסיסים על אנשים.
אני הולכת לחכות. אני הולכת לחכות בצורה מאוד מופנמת ומודעת. אני הולכת לחכות לאהבה האמיתית שתבוא ותהיה שלי. שתהיה נכונה בשבילי. עם כל הקשיים שיבואו איתה, וההתמודדויות. עם הכל.
אני הולכת לחכות לעצמי. אני הולכת להיות האהבה של עצמי. אני הולכת לגדל את עצמי. בכוחות עצמי, בשתי ידיים, שהן ידיים לא נשיות אבל לא גבריות. אני הולכת להיות אני.
ויפה שעה אחת קודם.
לפני 19 שנים. 3 ביולי 2005 בשעה 21:48
