היורדים- נפולת של נמושות

אימאלה. 

כמה עדכונים.

גיליתי שאני אוטיסטית. 

עם קבלות. 

אני טכנית דוקטור (כבר שלוש שנים). 

אין כניסה לכלוב מאוסטרליה, צריך לעבור דרך אתר פרוקסי. 

זה קצת בעסה.  

אני לא מאמינה שאני כמעט בת 40.

זה לא כזה גיל של זקנים??? 🤣

הרי הזוגה ממזמן כבר לא מבקרת באתר (לפחות למירב ידיעתי המצומצמת).. למרות הכותרת המאוד מבטיחה (הפורנו הקצרצר זה עוד מעט, פה בהמשך, בחיי באמת), אבל רק לשנייה לפני שנצלול לכל המחשבות הבלתי הולמות שמציפות אותי לאחרונה, יש המון עדכונים וונילים לכתוב פה זריז, כי היו המון התרחשויות בחיי מאז הפוסט האחרון.

1. התחלתי דוקטורט במכון מחקר חדש.
2. שיניתי כיוון מחקר ואני לומדת תחום חדש מאפס.
3. בשבועיים מאז שעברתי למכון הכרתי המון אנשים חדשים. אפילו הצטרפתי היום לטיול יומולדת של אחת מהם. שנאמר גייט קראשר. לא באמת, היא הזמינה אותי לבוא. היה כיף ומעייף דיברתי כל כך הרבה עם יותר מדי אנשים אבל החרדה הסוציאלית שתמיד נוחתת עלי פוסט חשיפה, לרוב כשאני בדרך חזרה הביתה, היתה קצת פחות נוראית מבדרך כלל. אני חושבת שאני בכללי משתפרת וזה עוזר כשאני מכירה אנשים שאני חושבת שהם באמת נחמדים. אבל עוד מוקדם להניח הנחות שכאלה, ניסיון העבר מלמד..
4. לא הייתי מוקפת כל כך הרבה אנשים מאותה שנת הלידה שלי מאז הצבא לדעתי. יש בקומה 4 בנות שנולדו ב1983. זה אדיר. 
5. ביום השני של הדוקטורט הצטננתי קשות אבל המשכתי להגיע כל יום חולה כמו כלב חולה רק בגלל שאני מפגרת ואי אפשר להבריז מהעבודה בשבוע הראשון.
6. באירוויזיון הבא, בגלל חגיגות יומולדת לאירוויזיון, אוסטרליה הולכת להשתתף!!!! (WTF!!!) בתור הומואית, אלו חדשות מרעישות ומשמחות כמעט כמו לכתוב פורנו בבלוג שלי לראשונה מזה 8 או 9 שנים(!) (גאד, זה קצת הרבה מאוד עצוב, זה).
7. אני חושבת שBDOC מתחילה לצאת מדיכאון עיקש של כמעט שנתיים. היא מתפתחת וצומחת ואני אוהבת אותה. ולא. אנחנו עדיין לא עושות סקס. אשכרה יש לנו בעיות של זוג נשוי כי אנחנו סוג של נשואות, או לפחות רשומות בציבור כבר 3.5 שנים. 

... עכשיו, כמובטח, הגיע הזמן לחלוק קצת פנטזיות פורנו בבלוג הוונילי להחריד הזה. באמת הגיע הזמן ...

מאמר מסגרת: לסביות, או איך בעצם שתי נשים עושות סקס ביחד? כי הרבה פעמים גברים שואלים את זה וזה מסקרן אנשים רבים כמסתבר. התשובה לשאלה הזו אינה קלה אבל לאו דווקא מבחינת הסברי הלוגיסטיקה כמו העובדה שאין זוג נשים אחד שדומה למשנהו. כמו שאין אישה אחת שדומה לאחרת (או שאולי יש תאומות זהות והטיעון הזה לא תקף אבל בואו נעמיד פנים שזה מאוד הגיוני ועמוק מה שאמרתי הרגע). אז אולי עדיף לשאול איך אני עושה סקס עם נשים. לפני אי אלו שנים קנינו דילדו דו ראשי מארץ הדילדואים העליזה. אני כמעט מתפתה להגיד שהוא דילדו מפואר כי ההנדסה שלו גאונית. בדרך כלל כשמשתמשים בחיות שכאלה, דילדואים דו ראשיים (אגב, מומלץ בחום, לסביות יקרות! יש פה בכלל באתר, לסביות של ממש..? תמהני..) צריך לשלב רתמה כדי להחזיק אותו במקום. היופי בדילדו שלנו הוא שהוא בנוי בצורה כזו שלא צריך ריתמה מעל. הוא סוג של חצי פלאג ווגינלי, חצי דילדו. ממש פלאג אנד פליי. היופי באבזרים שכאלה שאינם מצריכים לוגיסטיקה ביולוגית עדינה הוא שהתוצר הסופי הוא זין זקור, בגודל שבחרתן מראש, מוכן לפעולה מרגע החדרת הפלאג. הפלאג סוג של יושב בנעימות על הקליט אבל לא לוחץ עליו מה שעושה לי מאוד נעים ומחרמן אותי עוד יותר כשאני מזיינת עם הקונסטרוקציה המאוד מלהיבה שלפתע יש לי. אני אישית חצי גומרת רק מעצם העובדה שיש לי זין זקור שיוצא לי מהווג'יי ג'יי. מה הפלא שגברים כל כך גאים בעצמם כשעומד להם, עכשיו שאני חושבת על זה.. סוף מאמר מסגרת. 

בדרך כלל אני שמה את הזין. ממך הוא תמיד מחליק איכשהו כי את נהיית רטובה מדי ואולי זה בגלל שהכל אצלי מתכווץ כל כך חזק כשאנחנו מזדיינות. אבל הפעם זה אחרת. את לובשת שמלה שחורה, אני אפילו מתפתה לשים אותך בשמלת מיני שחורה דמה עור אפילו שבחיים על גופתך המתה לא היית נתפשת באביזר אופנה שכזה. אבל את לא בחוץ, את בחדר השינה שלנו בשמלת עור מיני. את ערומה לחלוטין מתחת לשמלה שיושבת כל כך צמוד על הגוף החלק שלך. אני מתה לגעת בך. אבל הגיע הזמן להחליף קצת תפקידים. לשנות קצת הרגלים נושנים. את לא הולכת לתת לי לגעת בך. את הולכת להשתמש בי כרצונך. בהוראות שנתת לי לפני שהתחלנו לשחק, הוראת לי ללבוש את הג'ינס הקצר בלי שום דבר ממתחת. אני כבר קצת רטובה מעצם העובדה שהכל קורה. אני יורדת על הברכיים בזמן שאת מרימה את השמלה להראות לי שאת לא לובשת כלום חוץ מהזין השחור הקשה שלך. הוא עומד זקור מולי ואני מסמיקה בזמן שאת מחזיקה את הראש שלי ומזיינת את הפה שלי. הזין חודר עמוק לגרון אני כמעט נחנקת. את נותנת לי סטירה כשאני לא יכולה יותר ואני מוציאה אותו מהפה שלי בחדות. עוד סטירה. את לא אמרת שהגיע הזמן להפסיק. את מעמידה אותי ליד אחת הכורסאות בחדר, עם הגב אלייך. את תופסת את המותניים שלי ואני מרגישה את הזין שלך בין הרגליים שלי. אני מרטיבה עלייך. את שמה זריז קונדום וחודרת אותי אנלית. זה כואב ותופס אותי בהפתעה אבל את מחזיקה אותי צמוד לכורסא, בזווית כזו שאני לא יכולה לקום, כולי מורמת אלייך, להנאתך. את ממשיכה לזיין אותי חזק, מוסיפה קצת סיכוך כדי לזין אותי מהר יותר ויותר, אני לא יודעת אם גמרת או לא בזמן שאת מזיינת אותי כל כך חזק מאחורה אבל מתישהו, אני כבר איבדתי תחושת זמן, את מפסיקה ויוצאת ממני. אני שומעת אותך מסירה את הקונדום אבל במקביל את מודיעה לי שלא סיימנו. את לא מרוצה ממני? להיפך. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי, הקליט שלי כל כך מגורה, כמו זין קטן וזקור בעצמו, אני נוטפת מהכוס, זה כמעט מביך, אבל איכשהו תמיד כל כך מלהיב אותך. הרגליים שלי רועדות בזמן שאת מושכת אותי לכיוון המיטה ומושיבה אותי בפישוק רגליים על השוליים של המיטה. עכשיו תעצמי עיניים. עוצמת. אני מרגישה את הידיים שלך מטיילות על החזה הקטן שלי. הפטמות שלי מתקשות מתחת למגע שלך. כולי מתרוממת באוויר בזמן שהיד שלך מטיילת עלי. נוגעת בכולי. את טועמת אותי קצת עם הלשון. אני כמעט באה להחזיק את הראש שלך כמו תמיד, להצמיד את הפה שלך לקליט שלי, אלוהים אני רוצה שתטעמי אותי כרגע עד שאני אגמור, אבל כאמור, חוקי המשחק השתנו הלילה. אין לי שליטה על שום דבר שהולך לקרות. את מעבירה את הזין שלך על הקליט שלי ועל שולי הכוס שלי. אלוהים אני רוצה אותך בתוכי כל כך. הכוס שלי מכווץ כל כך. כולי מיוזעת ומחורמנת עד כדי כאב. זה מרגיש כאילו את משחקת איתי נצח, עוברת בין הקליט, נוגעת לא נוגעת ככה שאני אדע שעומד לך אבל לא מתי או אם אי פעם תחדרי אותי סוף סוף ותגאלי אותי מהכאב הזה. בוחנת את הקליט שלי, מרוצה. אני כל כך מכווצת שמבליחה לי יבבת כאב קטנה כשאת סוף סוף חודרת אותי אבל מהר מאוד אני מתחילה לפלוט אנקות אורגזמטיות כבדות. את שמה לי יד על הפה כדי להשקיט אותי וככה את ממשיכה לזיין אותי בזמן שאני נטרפת ממך, הזין שלך אף פעם לא ממש יוצא ממני, חודר אותי עמוק יותר ויותר כל פעם. אני משתוללת מתחתייך בזמן שאת חודרת אותי עוד ועוד. הקצב מתגבר ואני כבר איבדתי ספירה כמה פעמים גמרתי בזמן שאת ממשיכה לזיין אותי. אני לא יודעת אם את גמרת, אם את מרוצה ממני עד שאת פתאום מפסיקה בחדות, רק כדי לחדור אותי עוד פעם נוספת, גורמת לי לעוד התכווצויות פוסט אורגזמה אחרונה. את מוציאה את הזין ממני, ואז ממך, מושיבה אותי מתחת למיטה, על הריצפה מולך, בזמן שאת מפשקת רגליים מולי במיטה ומצמידה אותי אלייך לטעום אותך, עוד ועוד עד שאת גומרת כל כך חזק בפה שלי. "עכשיו בואי לישון" את אומרת לי ואני מטפסת על המיטה ונצמדת אלייך בזריזות מהר לפני שהשינה והתשישות משתלטות עלי. 

אולי בגלל שהאהבה הזו מטריפה אותי. לא יודעת. אנחנו יחד כבר כמעט ארבע שנים. תלוי איך סופרים. אתמול דיברנו קצת. רבנו שלשום (איכשהו אנחנו תמיד רבות בגללי, הפעם זה היה בגלל שיצאתי על חמותי בלי קשר לכלום ופשוט לא הפסקתי להיות פוגענית. קצת אחרי, הזוגה התקשרה ויצא שרבתי גם איתה). אחרי הריב החלטתי שאני לא אצור קשר ואני אתן לה ספייס ואהיה קצת פחות דבק מעיק. תמיד כשאני מחליטה לעשות משהו כזה, לשחק אותה קולית ולא לכתוב לה בכמויות שאני בדרך כלל כותבת, כי מה, אנחנו "נשואות בציבור", אני יכולה להסתמס איתה מלא בלי לדאוג, נכון? בקיצור, תמיד כשאני מחליטה לשחרר ולא ליצור קשר זה מכאיב לי רצח. אני מתה לדבר איתה ואני צריכה להסיח את דעתי מזה. אז לא ציפיתי לשיחה ממנה. חשבתי שהיא כועסת ולא רוצה לדבר איתי אני חשבתי שאני אחזיק מעמד יומיים, אולי אפילו שלושה. אבל קולית ככל שאני (לא) עדיין בדקתי את הטלפון כל דקה לראות אם היא יצרה קשר. היו לי חמש שיחות שלא נענו ממנה. זה בסדר, אנחנו נשואות בציבור, היא יכולה גם להתקשר עשר פעמים. התקשרתי אליה מיד. אני לא באמת חזקה בקטע של לשחק אותה הארד טו גט, כאמור, אני מאוהבת בה בטירוף. היא רצתה לדעת אם יש לה לאן לחזור, אם עדיין יש לה בית לחזור אליו. אז סיפרתי לה כמה שאני אוהבת אותה וביקשתי  שתעזור לי להבין איך זה שאני עדיין מאוהבת בה בטירוף כמו שרק רומן לסבי יכול ליצור.. שאלתי אותה איך זה הגיוני אחרי שנים לא מבוטלות אני עדיין כל כך מתחרפנת ממנה. 

אז כמסתבר אנחנו מאוהבות כי הגילגול נפש מספר 79658 שלה התאהב בגילגול הנפש מספר 80000 שלי ו אנחנו כל הזמן משתנות אבל ממשיכות ליפול שבי אחת בקסמה של האחרת. היא כמובן אמרה את זה בצורה קצת יותר מוצלחת אבל זו היתה שיחת ווייבר אז אין לי ארכיון מדויק. 

בסופו של יום אני חוזרת ומתאהבת בה כל פעם מחדש והיא בי. אחרי שסיימנו לבכות ונרגענו קצת שאלתי אותה אם אני טובה לה. אם אני עושה לה טוב שזו שאלה קצת מטופשת בהתחשב בעובדה שגרמתי לה לבכות במשך יום או יומיים.. היא ענתה "איזו מין שאלה זו" אז הקנטתי אותה שאולי עכשיו זה לא התזמון הנכון לשאול אם אני עושה לה טוב ואולי אחרי שנהיה במיטה היא תוכל לענות "כן! אלוהים זה טוב! רק אל תפסיקי!" אז היא צחקה ואמרה שאני מפגרת. :-)

בגלל שהיתה שנה קשה ודיכאונית, לא ממש יצא לנו להיות באינטימיות הרבה פעמים. לי זה הרגיש כאילו ככל שהיא נעשית יותר א-מינית, ככה אני יותר רוצה אותה. יש סיבה שאנשים משחקים אותה הארד טו גט, זה עובד, תמיד... ההבדל היחידי הוא שהיא לא משחקת אותה, היא באמת לא מסוגלת ואני סובלנית ומחכה שהיא תחזור אלי. מחכה שהיא תרצה אותי. 

אז כן, אני מתגעגעת אליה בטירוף אבל קצת התגעגעתי אליה עוד לפני שהיא נסעה. אני חושבת שאני פשוט אצטרך לגרום לה לרצות אותי. אולי אני אשחק אותה הארד טו גט. אני אחזיק מעמד לפחות יום שלם כל עוד זה לא אחד מימי סוף השבוע. אני אצליח לגרום לה לרצות אותי.. היי, קינוורטי לא מעט סטרייטיות בזמנו, אני עושה אחלה של עיסוי שמנים היא רק צריכה לבוא למיטה בשעה סבירה. 

   Trust me, I'll be a Dr one day

and I'm very good with my hands...

כל שנה בת הזוג שלי אנוסה לחזור לביקור בארץ ישראל.

חלפו שנתיים מאז שהיא עברה לאוסטרליה. עוד אז היא באה על כרטיס הלוך חזור עם תאריך חזרה שנה אחרי. שנה אחרי, כשעמד לפוג תוקפו של הכרטיס חזור, שוב פעם החבר של חמותי קנה לה כרטיס הלוך חזור. עכשיו, שנה אחרי הביקור ההוא, חמותי שוב קנתה, ניחשתם נכון, כרטיס הלוך חזור. לפני חודש, זוגתי ממש לא רצתה לנסוע. קיץ אצלנו. לראשונה יש לנו כסף לחיות ברווחה. ללכת לפסטיבל מוסיקה. ויש פה אחלה אומנים, בחיי. המוזיקה והקולנוע פה, זה ליגה. בסילבסטר יש בסידני, ערב שנה אזרחית חדשה שאין שני לו בעולם כולו. הזמינו אותנו לדירה שמשקיפה על הנמל, מול בית האופרה, מול הגשר. מדהים. ביליתי את אותו היום בלהקפיץ את הזוגה לשדה התעופה בבוקר. בחצות, כשכולן היו במרפסת, מאחלות זו לזו שנה אזרחית חדשה ועולצת, אני נכנסתי פנימה וצפיתי בזיקוקים מהחלון תוך כדי שאני מנסה להרגיע אותה. כי היא לבד במלון. אומללה. סובלת מקור כי אפס מעלות בקוריאה. אצלנו היה שלושים מעלות. חסרתי אותה כל כך. יותר מהכל רציתי שהיא תהיה שם איתי, לחלוק איתה את נפלאות אותו הערב. 

חלפו שנתיים מאז שהיא עברה לכאן. שנתיים קשות. שנתיים של דיכאון וחוסר שינה כרוני מלווה בימים טרופים נטולי שעות עירות. היא מחששת כל ערב עד ארבע לפנות בוקר. אם אני לא מקפיצה אותה לעבודה, היא מאחרת, לפעמים חצי שעה, לפעמים יותר. מעניין מה יקרה כשאני לא אוכל להקפיץ אותה יותר לעבודה. בסופי השבוע בגלל שאין שיגרה של עבודה, היא ישנה. לפעמים 20 שעות ברצף. לפעמים יותר. לפני חודש וחצי דברים החלו להשתפר לאט. החיים משתפרים מספיק בשביל שהיא תתמוטט לפני הנסיעה. הביקור. שלשום דיברתי עם חמותי. הזוגה ישנה כבר יום שלם. 25 שעות. היא דואגת. אני חושבת בסתר ליבי, וולקאם טו מיי וורלד. אני שואלת אם היא מחששת ומגלה במקום שהיא מעשנת סיגריות. בכל ביקור בארץ הוא מעשנת סיגריות. למעשה, מעולם לא הפסיקה. חמותי בהיסטריה כי זוגתי לא מתעוררת בגלל שהיא נתנה לה כדורי שינה. יורד גשם, אין לאן ללכת והיא מתפלאת שהיא לא רוצה לצאת מהמיטה. 

אני אוהבת את החברים שלי כאן. יש לי חבורה של לסביות ואנחנו בקבוצת כדורסל. יש מפגשים חברתיים לעיתים די קרובות. זוגתי מפרגנת לי תמיד כשאני רוצה לצאת עם הבנות אבל נמאס לי לשאול את הזוגה אם היא רוצה לבוא איתי כי יותר קל ללכת לבד וחברות שלי עדיין שואלות אם יש סיכוי שזוגתי תבוא גם. כי הן מחבבות אותה מאוד. חבל שהיא לא מחבבת אותן בחזרה באותה המידה.. חוץ מהמנהלת שלה, יש לה חברה אחת, הדילרית שלה שממנה היא קונה גאנג'ה. אני שמחה שהיא מוצאת חברים. עד לרמה שמבחינתי שתמצא מי שרק טוב לה. אפילו שאישית בעיניי עדיף למצוא חברים בג'ים, בבית ספר, אבל אני זו לא היא והעיקר שיהיו לה אנשים. מעגל חברתי כלשהו. משהו שיוציא אותה מהמיטה.

אולי זה מרושע מצידי אבל בעיני היא לא עושה מספיק מאמצים כדי להחלים. אני משוכנעת שהיא לא כנה עם הפסיכיאטר שלה. ספק שהוא לא יודע שהיא מעשנת כל יום ועד כמה היא משחקת עם שעות השינה שלה. אפילו שהיא לא שיקרה לי לגבי הסיגריות, אני מרגישה מרומה. אני מרגישה שהיא שיקרה. יותר מהכל, אני יודעת שאם הייתי מבקשת ממנה לבחור בנו, בזוגיות שלנו, במקום הגראס, הוא תבחר בגראס. וכביכול הכל אמור להיות מעולה בחיים שלנו כרגע. היא רוצה ללמוד צורפות, והיא כל כך מוכשרת, אני מתחילה דוקטורט. אני. התקבלתי למכון מאוד נחשב בסידני. מצפה בכיליון עיניים לעבוד עם המנחה החדש שלי. נפרדת מרשימות המכולת של המנחה הישן. אני נפרדת מהמשכורת שלי כעוזרת מחקר. המנחה החדש אישר לי חופשה במאי עוד לפני שהתחלתי את הדוקטורט. בלי שביקשתי אפילו. נוסעת לבקר בישראל דרך אמסטרדם. אולי אפילו אזכה להגיד לסבתא שלי ביי, להיפרד ממנה לפני שהיא עוברת מהעולם שלנו לעולם הבא. הכל כביכול מדהים. אז למה אני בדיכאון? אני מוקפת חברים. אנשים טובים. אין לי רגע דל. בחיי.

עדיין, מאז שהיא טסה, כבר שבועיים שאני לא מצליחה לישון. אני מתגעגעת לחברה הכי טובה שלי. אני מתגעגעת אלה כבר שנתיים ארוכות. הכי עצוב, אני כמהה לה כל כך. לפני שהיא טסה זה היה סיוט כמעט. לרצות אותה כל כך. בפעם האחרונה שהיא חזרה מישראל, עברו שבועיים עד שהיא הפסיקה לבכות כל יום. עברה שנה עד שהיא חזרה לתפקד. אני לא יודעת כמה זמן ייקח לה לחזור אליי הפעם. פיזית היא נוחתת בעוד שבוע. יום אוסטרליה. 26 לינואר. בחוף בונדיי כל שנה אפשר להירשם לאתגר של כפכפי האוויאנה ומקבלים מזרן ים בצורת כפכף. היא נוחתת בשבע בבוקר. אולי היא תלך לישון ואני אלך לבד. יותר קל ככה. נדע יותר בעוד שבוע. אולי פשוט נישן יחד עד שהיא תחלים בסוף השנה. דצמבר 2015. הפעם, הודעתי לחמותי שאם זוגתי לא רוצה לבוא ולהשתמש בחזור,היא לא תבוא שהכרטיס חזור יילך לאלף עזאזלים ושיהיה לי בהצלחה בעוד שבועיים במכון החדש.

יהיה בסדר, נכון? 

קיבלתי הרגע הודעת נאצה מאיזה זבל. לא ברור לי כל כך מאיפה זה הגיע אבל ניחא. מטרת ההתחברות שלי לאתר לא היתה מפאת מחסור ב "חולי נפש באוסטלריה", תלמד לאיית אוסטרליה, יא אפס, גם לא לצורך שימור קשרי עבר ו"הבטחת אישפוז בארץ". למעשה שימור קשרי הקיימים עם האנשים אותם אני אוהבת מהאתר, עובד מצויין דרך פייסוש ושיחות הגמל/סקייפ, תודה רבה. מה לעשות שלמרות שהבלוג שלי וונילי להחריד כבר שנים על גבי שנים, עדיין פה אני הכי נהנית לפרסם. פה אני הכי נהנית לקרוא ובפעם האחרונה שבדקתי, כבר ממזמן לא מאשפזים אנשים על נטיותיהן המיניות או סטיותיהם. לפחות לא בישראל או ב"אוסטלריה" אבל אולי יש לך משהו לחדש לי. ואני בכלל רציתי לכתוב שיר הלל לזוגתי היפה המגניבה. לדבר על זה שבגלל שלא לקחתי מינון רגיל אלא הפחתתי את הכדורים נגד הפרעות הקשב והריכוז, פתאום חזר לי הליבידו לחיים. אבל לא נדבר על זה כבר היום. כי אתה, חתיכת אפס, עשית למישהי נאחס על הבוקר. בריונות רשת ועוד בצורתה העילגת, זה מה זה לא סקסי. חבל, דווקא התכוונתי לכתוב פורנו לסבי בניחוח שס"קי. עכשיו כולם הפסידו ואתה נותרת אפס חסר חברים. 

זוגתי המהממת הלכה היום לבד לבד לשגרירות כדי לעבור ריאיון, שלב נוסף בדרך לוויזה המיוחלת. קצת לפני שהיא נכנסה לריאיון הם התקשרו אלי ולמזלי כי רב ישבתי וחיכיתי באוניברסיטה בלי באמת לצפות שיתקשרו אלי כי הם מעולם לא פנו אלי. הבחורינה המאוד נחמדה מהשגרירות נברה לי בכל הפצעים ושאלה למה ואיך הסתיימה הזוגיות הקודמת שלי ואז המשיכה לומר שייקח לוויזה זמן. לא מעט זמן. יש באק לוג של אנשים שמחכים לויזה וזה הפך למכסה עולמית ולא תלוי בהם יותר. בשלב הזה הייתי על סף בכי. בעיקר פחדתי מאיך שהזוגה תגיב ומזה שהיא שם לבד בלעדיי ובעיקר נכנסתי לדכדוך נפשי עמוק. אני מניחה שהייתי בציפיון ובחיכיון שהנה היום היא תחזור אלי הביתה. הכלב השחור הקטן המניאק יוכל להתכרבל בין שתינו ולהנות מזה שהיא סוף סוף שוב בבית. עברה שנה מאז שהיא עזבה. שנה שלמה. תמימה. אני מתגעגעת אליה נורא. בכל יום שעובר אני אוהבת אותה יותר ואי אפשר ככה. די. לפחות עכשיו אני יודעת שהיא תגיע אלי בעוד 4 חודשים. זה מרגיש לי כמו נצח פתאום. לא יודעת מה קרה לי. יאללה. נלך לישון. 

לפני שנתיים התחלתי לטפל בעצמי בצורה כימית. הלכתי לפסיכיאטר והוא נתן מרשם. עברנו בינות לנבכי האמפטמינים מריטלין, לריטלין LA לדקסאמפטמין. כיף ואושר גדול. מהון להון יעילות הלימודים השתפרה פלאים, ניסים ואגדות ממש. המחיר? קטן, בחיי, יש כאלה שלא יקראו לו מחיר בכלל. איבוד התיאבון ואובדן משקל. יש הרבה שהיו מתים לזה. על הדרך התרופה גם תארגן לך גוף פצצה, מה רע. 

לאחרונה מרגיש לי כאילו שאני חיה בפרק של איזור הדמדומים (TZ). כזה פרק של טוויילייט לפני שנולד הקקה הזה שעשו ממנו סרטים שגנב לטוויילייט את השם. יש הרבה פרקים של TZ שעוסקים בכל מיני הגשמות מאווים של אנשים ואיך זה בא להם בהפוכה והכניס להם כאפה של החיים. בחיי יש מלא, אני יכולה לחשוב על איזה חמישה לפחות. הפרק עם המים שהם מעיין הנעורים שאכן מצעירים את כל השותה מהם אך גורמים לתופעת לוואי נוראית כשמנסים להפסיק לשתות והיא הזדקנות מואצת, או הפרק עם הבחור שמנסה להתמודד עם האלכוהוליזם שלו והוא שותה תולעת שמתמקמת לו בבטן לנצח והיא מפסיקה להכאיב לו רק כשהוא שותה ונחלשת ככל שהוא מפסיק לשתות אבל ברגע שהוא חוזר, היא נעשית רעבה יותר והמלחמה בה קשה יותר, או הפרק עם הבחור הקירח שעושה השתלת שיער ואז השיער הופך תולעים שאוכלות לו את המוח פחות או יותר ובל נשכח את הפרק המהותי ביותר לרגע זה - הפרק של האיש השמן שלוקח תרופת פלא שגורמת לו למטבוליזם מואץ מה שאומר שהוא יכול לאכול כמה שרק ירצה והוא עדיין ירזה. הכאפה? הוא מת ברעב כעבור כמה שבועות. 

אז הנה אנחנו. אחד מהקורסים שאני לוקחת הסמסטר נקרא ניורורוקחות. neuropharmacology. בחיי הוא מעלף. לו רק לא שיחקתי עם המרשם אולי הייתי מוציאה יותר מסתם 50% במבחן האמצע אבל ניחא. במטלה אחרת בקורס, שיח ושיג, הקבוצה שלי תוציא 95% לפחות אז יש איזון נהדר בחיים, או שאני נכשלת או שאני הכי טובה בכיתה. אחרי הכל ניצחנו בצורה גורפת. אולי אני צריכה פשוט לעשות שיח ושיג למחייתי. בחיי. אני לא ממש רואה עתיד כרגע אבל אנחנו חוזרים לדוש בפרקים של TZ כאמור. אחד הדברים היותר מהממים בלקיחת חלק בקורס בניורורוקחות זה לא העובדה שצריך לזכור חמש מאות אלף תרופות שאני לא זוכרת (ע"ע הנפילה עם מבחן האמצע) אבל בעיקר איך עולם התרופות עובד. איך תרופות מקבלות אישור, איך תרופות פועלות ומה בדיוק המפתחים מנסים לכוון אליו. כמעט כל התרופות שכיסינו עד עכשיו בקורס מטפלות בסימפטומים ולא באמת מרפאות. למעשה, כולן. 

בין השאר הם כיסו תרופות פרקינסון. התרופות של פרקינסון, בחיי זה עושה חשק למרוט שיער ולצרוח בקול רם. ולא בקטע סקסי. 

לצורך העניין נסקור זריז מה בעצם קורה בפרקינסון, רק למקרה שלמישהו שקורא את הבלוג, איכפת ובמקרה הם לא למדו ניורורוקחות ולא יודע את הרקע. חוץ מזה, טוב לעשות חזרה על החומר,אז למה לא. שתי ציפורים, אבן וכולי. (השיח ושיג אגב, לא היה על פרקינסון, זה אשכרה בונוס ממני כרגע אם באמת חם לכם על השיח ושיג אני יכולה לפרסם את הנאום בפוסט אחר) אז איפה היינו? סקירה קצרה של מה נדפק ועושה פרקינסון. רמז, זה לא כשמוציאים קליקים באצבעות.. :) 

ישנם תאי עצב שנמצאים במקום מאוד ספציפי במוח שנקרא basal ganglia תאים אלו קרויים raphe nuclie והם משחררים דופאמין שמייצב תהליכים של excitation. על מנת לשלוט בפעילות מוטורית, אנחנו צריכים מעגלים של excitation ו inhibition ובגלל שעד עכשיו למדתי הכל באנגלית, יש דברים שאני אשכרה לא יודעת בעברית. למעשה מלאנטאלפים דברים שקיימים לי רק באנגלית. אז תסלחו לי. 

הבקוצור, עד שמאבחנים כבר פרקינסון, בערך 70% מהתאי עצב בראפה נוקליי כבר עשו שביתה איטלקית ומתו על הדרך. אז מה עשו הניורורוקחים המופלאים? יצרו סם שהוא למעשה חומר שמיוצר בגוף והוא intermediate של הdopamine pathway ושמו L-dopa. כשדוחפים מלא ל-דופה לעצבים במוח זה עושה להם לייצר עוד דופאמין. כי זה הסובסטארט, קטע! רק שיש לנו עכשיו רק 30% תאים שנשארו בחיים וכדי לברך אותם על ההישג המופלא, מלחיצים אותם לעבור לתפוקת ייתר. בערך כמו החיים בישראל אני מניחה כי הרי אין תקן לשום דבר וכל אחד עושה 5 תפקידים שונים ואז מתפלאים שאנשים יוצאים לרחובות ורואים דם בעיניים. נו באמת. 

סופו של הסיפור מסגרת הארוך והמייגע במיוחד הזה הוא שהתרופה הזו, בזמן שהיא עוזרת להקלה בסימפטומים כי זה מייצר תכלס יותר דופאמין שצריך, היא גם גורמת לתאי העצב למות עוד יותר, הפעם - מתשישות. כשהרבההרבההרבה ראפה נוקליי מתים, מקבלים דיסקניזיה או בעברית - חוסר שליטה מטורף באיברים. הפיתרון לזה הוא "צריבה" של המוח כדי לגרום לפחות excitation במעגל המוטורי. גם נקרא Creating lesions in the brain. תשאלו את מייקל ג'יי פוקס שעבר כמה "תיקונים" שכאלה. התקופה בין אי ספיקת הראפה נוקליי ובין התחלת הטיפול,  כשהאל דופה עדיין עובד ומייצר תופעות שגורמות לפרקינסון "להיעלם" נקראת בעגת המטופלים והמטפלים "ירח הדבש". זה בדרך כלל בין 5 ל7 שנים. אורך ההאנימון הוא תלוי מינון. ככל שהמינון שלך נמוך יותר, כך הסיכוי להארכת ירח הדבש גדול יותר. ככל שהמינון נמוך יותר ככה יש יותר תסמינים של המחלה. האיזון? אל תצחיקו אותי, תלוי אדם ואדם..  

היום כאמור, פגשתי את הפסיכיאטר שלי. הדקס כמעט נגמר וצריך לחדש מינון. 

אני במשקל בריא לראשונה מזה שנתיים. לקח עבודה מאומצת של חצי שנה כדי להגיע למשקל הזה והוא עדיין נמוך יחסית למה שהייתי פעם. אני רזה אבל לא רזה בצורה חולנית. אני לוקחת 30 מ"ג דקס כל יום. כחלק מהרצון העז שלי להעלות במשקל ולהילחם בתרופות אה-לה-נטורל, ניסיתי להפחית במינון לא בצורה של הפסקה מוחלטת, הורדתי לחצי. בצורה מאוד מפתיע, הכל הלך לקיבינימט והפסקתי להיות יעילה בלימודים. חזרתי אחורה אם תרצו. מנפלאות הניורורוקחות, כאמור. 

הפסיכיאטר אמר לי שככל הנראה אני אצטרך להיות על הכדורים לשארית חיי. אנחנו נפחית במינון ונעבור ל20 מ"ג בשיחרור איטי, כדורים בהזמנה אישית שרוקחת תכין במיוחד בשבילי. כדור כדור. במקום לחיות סביב לכדורים, בלי לדעת לפעמים אם לקחתי או לא לקחתי, עכשיו אנחנו עוברים לשניים על הבוקר ושלום על ישראל. סעי לשלום, עלי והצליחי. 

אני מסרבת שזה יהיה שארית חיי. בלי תיאבון, במרדף אחרי ארוחות שאני אוכלת מתוך הסתכלות על השעון ולא מתוך קרקורי בטן. כשהפסקתי להסתכל על השעון והורדתי את היד מהדופק, הייתי שוכחת לאכול. מגיעה הביתה בערב וקולטת שלא אכלתי כלום כל היום. ככה, יום אחרי יום. והוא עוד אמר לי שאני נראית בריא. כשאמרתי לו שהמכנס שאני לובשת הוא מידה 8 ופעם הייתי 14 ו12 הוא קצת לא האמין. מנפלאות האנורקסיה בלי הנרבוסה למרות שגם זה אורב בפינה אם אני לא אזהר. 

אני מניחה שמטרת הפוסט הזה הוא לעדכן את עצמי שאני לא מוותרת. אני הולכת למצוא דרך לחיות בלי הכדורים בלי לפספס את החיים המקצועיים הפוטנציאלים שלי. מחר אני אלך להוציא את המרשם המיוחד הכדורים קאסטם מייד שלי. בגלל שזה לונג אקטינג לא יהיו עליות וירידות וזה בכללי יהיה יותר נורמלי. בתקווה. זה הכל ניחוש פרוע של בנאדם אחד. ניחוש על החיים שלי. סמסטר אחרון, כבר אמרנו? 

חוץ מזה קרו כל מיני שואות בשבועות האחרונים, וגם כל מיני דברים מדהימים על הדרך, אבל בפוסט הזה רציתי לדבר בעיקר על הפגישה עם הפסיכי. אז הנה. אין בכלל פואנטה. כעת יקירי הנאמנים, אלך ברשותכם האדיבה, לישון. 

נ.ב אפשר לדעת מי קורה בבלוג המת שלי שמקפיץ לי את מספר הקוראים ל50 ומשו כל יום. מי את\ם?? בתודה, אגף הכתיבה. 

הזמן לא עובר באופן רגיל הוא רץ על מסילת רכבת יפנית. נוגע לא נוגע בפסים המגנטיים ובעיקר טס קדימה שלוש מאות קילומטרים תוך פחות משעה. כמעט נגמרו המבחנים מחר אחד וביום שני אחד. קצת חורה לי שכל מה שקורה בחיי זה מעבר מבחינה אחת לשנייה. הסמסטר האחרון היה פשוט מחריד. בין הקורס באוננות שהוא קורס של שנה אל"ף לקורס בביוכימיה שעשיתי מחדש ולקורס בשריר ועצב שהיה אכזבת חיי אני מתקשה למצוא תוכן בין קירות האקדמיה ועדיין עולצת כל אימת שאני נכנסת בין שעריה.

היום גיליתי את הלהקה הזו לא נעים להודות דרך קוטנר ולמה נט
http://www.youtube.com/watch?v=T7C9D_bgGpE

note to self - must get this band's CD

רציתי לחלוק איתך בלוג שלי, יקר, נאמן ועיקש, מה שחלף בשבוע האחרון על כוחותינו.

ראשית צריך להתחיל בעובדה שיש לי בת זוג די מדהימה. אני לא מדברת על זה יותר מדי אולי כי אני מפחדת עדיין, אבל באמת שהיא נדירה וייחודית ופשוט מדהימה.

ועכשיו אפשר לספר לך בלוג יקר, מה קרה לנו בשבוע האחרון. זה בעיקר לצורכי רגיעון כי רבע לשתיים ואני לא נרדמת ואני עדיין מנסה לשנע מיני פרפורים בבטן שלא הולכים לשום מקום. אז מוטב להתחיל בהתחלה, כמו בכל סיפור. במקום מהסוף או מהאמצע. זה סתם גורר בלבול. לפני חודשיים בערך, התחלתי את הקורס באוננות. דיברנו בו לפני כמה שבועות. פה ממש. אני גם אעשה פוסט ואדביק את הביוגרפיה העתידנית שהיינו חייבים לכתוב בשביל הקורס ההוא, סתם בשביל הכיף. אבל לא זו הפואנטה. במהלך הקורס באוננות היינו צריכים להתכתב בפורומים, ליצור פרופיל באחת הפלטפורמות היותר מתסכלות ולהתכתב, לעשות בלוג או יומן ולבצע מעין התבוננות פנימית לעצמנו, לעולמנו למה שאנחנו רוצים לעשות כמדענים וכולי וכולי וכולי. פיהוק. נכון. יצא לי להכיר כמה אנשים דרך הקורס הזה. אחד מהם, מייקל הוא בחור ממוצא הודי בין איזה 17 בערך ומטורף לגמרי. אני מחבבת אותו פלוס מיותר לציין. אחת לכמה ימים אני ומייקל ננהל שיחת צ'ט בסקייפ ונתכתב לאיזה חמש שעות. הוא עובר מלא תהפוכות ומהמורות ואני רוצה להאמין שמשנה את גישתו הנוקשה לחיים לפחות בקצת, בגלל ההיכרות איתי. אני צופה בו ואנחנו מדברים והוא מתרכך. אני באמת מאמינה שהוא מתרכך. כשרק התחלנו להכיר הידידות היתה מאוד מאתגרת וכל שיחה היתה מלחמת גוג ומגוג. בערך חודש לתוך החברות שלנו איתגרתי אותו לעבור שבוע שלם ללא סרקזם. הוא הפסיק לכתוב תגובות בפורום ופשוט שתק כמעט שבוע. איפשהו באמצע שוחחנו וזו היתה אחת השיחות היותר טובות שיצא לנו לעשות ואחרי כן הציניות הפסיקה והחברות פרחה ומייקל הפך רך יותר. מייקל ואני ננהל שיחות שיתחילו בצורה הכי טיפשית וילדותית, יעברו לטון של זקנים בני תשעים ובאמצע יהיו מלאי רצינות תהומית של אנשים בני חמישים. שיחות איתו תמיד נורא משעשעות אותי ומשמחות אותי לפרקים. אני מקווה שייצא לנו להישאר בחברות. אני מקווה לראות אותו מצליח בתואר, עד כה עושה רושם שהוא בנתיב הנכון.
הבנאדם האחר שיצא לי להכיר דרך הקורס באוננות זו בחורה בשנות השלושים המאוחרות שלה שעובדת בתור מוזיקאית קלאסית והחליטה לפני שנה לעשות הסבה מקצועית, חצי הסבה יותר נכון.. היא התחילה השנה את התואר שאני כמעט מסיימת (די באמת?! מתי זה קרה?!).
לפני אלוהים יודע כמה זמן היא פנתה אלי באתר של הקורס ושבוע לאחר מכן נתקלנו אחת בשנייה באוניברסיטה ודיברנו איזה שעה או שעתיים ובעיקר התקשיתי להסביר לה אלמנטים בסיסיים של מהותי כאדם. הרבה יותר מדי דברים הלכו לאיבוד בתרגום הרבה יותר מדי קירות ואחורה פנה. הרבה תסכול מצידי על למה החברות הזו לא מקבלת מעוף ומתרחשת כבר.
מתישהו היתה תחלופת אימיילים שברכה הגדירה אותה כ"נשמע שממש רבתן את והבחורה הזו". אבל בכלל לא התחלנו להיות חברות עדיין, איך זה יכול להיות.
השבוע האחרון גרר לי להיקלע למקום מאוד מבלבל ואומלל. מתישהו בקורס, חלקתי את הסיכומים שלי עם כל הכיתה. כל מי שרק רצה את הסיכומים היה רק צריך לשלוח לי מייל ויכל לקבל אותם. בגלל שכולם שנה אלף לחוצים תחת על ציונים ממבחנים ולא שמים לב לשום דבר אחר, גישה תיכוניסטית, אני בטוחה, אבל ככה זה כולנו פה. מבחנים זה הכי.. אחי.. חלקתי איתה גם את הסיכומים למרות שהייתי על גבול הלפחד שהיא תתעצבן שעברתי גבולות כי היא לא ביקשה עזרה.
אני יש לי קטע כזה, להכריח אנשים להיעזר בי. מנסה בכוח לעשות מצוות.
אז מהון להון נהיינו חצי בקשר כזה ומתישהו הצעתי לה עזרה והיא ציינה שהיא חולה אז אמרתי לה שאני יכולה לבוא, להכין לה מרק ולסדר לה את העבודה שאנחנו צריכים להגיש. אנחנו צריכים ליצור פרופיל עם הכישרונות שלנו והחלומות שלנו ועוד כל מיני חרטות ברטות של הקורס באוננות. זה נחמד כשאתה בן 17 והחיים לא לעסו אותך ושברו לך כל מיני עצמות בגוף ובנפש, בגיל שלושים, זה פחות נחמד בעיני לחשוב על העתיד.. לא יודעת למה.
לא ממש ציפיתי שהיא תגיד, יאללה בואי תכיני לי מרק. זה קטע כזה. לפני עשור ככה, הייתי חולה בירושלים והחברה הכי טובה שלי מבית הספר שלמדה בעברית איתי, עצרה בבית שלי, זרקה מרק עם קניידעלך במקרר שלי, הכינה לי תה ועפה לעבודה. מאז כל פעם כשמישהו חולה, אני חושבת עליה ומנסה להכין להם מרק עוף ולעשות להם כוס תה.
והבחורה מהלימודים, זו שהחברות איתה לא ממש עבדה, אמרה "יאללה בואי מחר בערב".
אז הנחתי שאני אגיע, ארים סיר מרק, אעזור עם המטלה ואניח לה לנפשה. שעה. שעתיים גג.
באחת עשרה בלילה קלטתי שאני אצלה כמעט שמונה שעות ושצריך ללכת הביתה. זה היה לא מציאותי. אני לא יודעת מתי הרגשתי חיבור כזה שהוא לא מיני בעליל אבל אינטימי בצורה בלתי רגילה. אני לא חושבת שמאז שהיה לי קשר עם דנדיליון, חוויתי כזו חברות יוצאת דופן.
היו לאירועים הללו נספחים נפשיים שגרמו לי להרבה מאוד בלבלות. כמיהה נוראית לחום ולקירבה וחוסר היגיון או יכולת לתחום או להסביר או להצדיק או הכנס שם פועל כאן. המשך של הבלבלות הללו היה שהתרחקתי מבת הזוג שלי. הסתגרתי. בעיקר הייתי אומללה מאוד. רציתי נורא להיפגש עם הידידה שוב ולא יכולתי להסביר למה או מה בעצם קורה שם ובעיקר לא ידעתי מה אני מרגישה או עוברת. ואז עשינו סשן ברכה. ועדיין, לא יכולתי להסביר מה קורה ולא רציתי לחלוק. לא הייתי מסוגלת. בעיקר הייתי אומללה ורציתי לכתוב על זה לעצמי, רציתי למצוא דרך לעכל הכל ולא יכולתי. יום למחרת סשן נפש אל"ף עשינו סשן נפש בית וגימל ואיפשהו בין לבין שיחררתי את האגרופים הקפוצים, ואת שריר הלסת המתוח ובעיקר סיפרתי לזוגה הכל. ושיחררתי. סיפרתי לה על החיבור המאוד אינטנסיבי ועל הרגשות שאני לא מצליחה לתחום ובעיקר על הבלבול הנוראי והאומללות הנוראית והכל הונח על שולחן של כוס קפה לידו שתי חברות נפש ולא בנות זוג, משוחחות.
אני סוף סוף מתחילה להרגיש קצת עייפה אז נסיים את הפוסט המאוד מבולגן ולא מוצלח הזה ונאמרת לילה טוב. סופו של הפוסט הזה הוא שזוגתי המדהימה ציינה ברוך ובעדנה שאין שום דבר לפחד ממנו ושבחיינו יהיו קשרים אינטסיביים כאלה או אחרים והיא יכלה לתחום לי בדיוק מה שקרה ומה שיקרה ולספק זווית בריאה וזווית שנותנת הרבה דרור להיות אני.

נכתוב בהרחבה נוספת על כל אלו על כל אלו שמור נא לי אלי הטוב.. אבל עכשיו אני מרגישה שאני סוף סוף נרדמת.

נתראה בעוד שבוע ארץ ישראל לי יקרה. הפעם יהיה לי רישיון בינ"ל ואני חושבת שאני אשכור אוטו. כי אי אפשר ככה.

אתמול היה יום שייזכר בהיסטוריה.
קיבלתי פידבקים ממבחנים בניורו של שריר ועצב וביוכימיה שאני עושה מחדש.
לא דיברתי כל כך בבלוג שלי, הנאמן, על קוראיו הנאמנים (מי קורא אותי תגידו???), על מה שקרה בדיוק לפני שנה במאי 2011. רכבתי על האופנוע הקטן והמבריק שלי בדרך לבית הספר וניסיתי להתחמק מבחור שהיה מאוד לחוץ בזמן והמשיך להחליף נתיבים בצורה די חסרת אחריות וניסיתי לפנות לו את הנתיב ולתת לו לעבור, רק שהוא לא יכל לחכות וחתך אותי מהימין (כי אצלנו נוסעים בנתיב הכי שמאלי וכולי). נפלתי עם האופנוע, התקשרתי לברכה שבאה לבית החולים, שבועיים לתוך זה שהיא היתה בכלל באוסטרליה. אמא הגיעה גם. היה שמח. עשו לי גבס. היום שנה אחרי, התחלתי פיזיותרפיה ואני הולכת לראות מומחה לכף יד בעוד שבוע.

אבל לא על זה רציתי לדבר.
אז כן, אני עושה את ביוכימיה מחדש כי נכשלתי בו אחרי התאונה. רק שהפעם במקום לגרד 60 אני מוציאה תשיעיות. אני מניחה שבגלל שהקורס לא השתנה ואני עושה אותו מחדש זה לא צריך להפתיע אבל מה שכן הפתיע אותי היה שקיבלתי 96 בעבודה בניורו שריר ועצב.

ביליתי את כל אתמול בהרגשת אקסטזה. 48/50 במבחן המעשי בביוכימיה. 24/25 בעבודה של שריר ועצב. המרצה כותב לי שהעבודה שלי היתה מצויינת ולמעשה בין הטובות בכל הקורס. ופשוט לא האמנתי למזלי הטוב. הנה עבודה שחשבתי שהיא מחורבנת שלא שווה 70 הוציאה לי 96.
והיום נזכרתי למה. למה הוצאתי ציון כזה גבוה. ישבתי וחשבתי על מה אני הולכת לכתוב, ואז חשבתי על המרצה עצמו. מה הוביא אותו לבחור את המאמר שהיינו צריכים לסכם. מה הוביא אותו. ולרגע, נכנסתי לתוך הראש שלו. הסתכלתי לאחור על כל הדברים שהוא שם דגש אליהם. חשבתי על מה שהוא לימד במסגרת התרגול שעסק במאמר וייצרתי תמונת ראי מתקדמת, מסתמכת על נטיות נרקיסיסטיות שיהיו חזקות מרוב האנשים בעולם.
וזה עבד.
קיבלתי ציון כזה גבוה כי כתבתי את העבודה שהיא הכי רצה לקרוא.
אבל לא באמת כי אני אדם מקורי ובעל כישורי כתיבה יוצאים מהכלל. סתם בגלל שחשבתי על זה.
בקורס באוננות (perspectives in medical science which I call perspectives in medical masturbation) יש עוד מטלה אחת קטנה ואז אני מסיימת.. אנחנו צריכים לכתוב ביוגרפיה אישית עם מבט לעתיד כאילו אני מרואיינת בשנת 2033.. הפרוייקט הזה נורא. אני לא רוצה לחשוב עלי בעוד עשרים שנה כשאני לא מצליחה להתמודד עם אני של עוד חודש.
צריך להתמודד אבל.

אני נעה ונדה בין להתגעגע לארץ ובין להחרד מעצם המחשבה של לחזור.

השיחה אחת לפני אחרונה עם אחותי המוצלחת נגמרה באיחולים לבביים
"....אמן אחות, אמן אמן שתתקבלי לפרוייקט מחקר ישיר ואז לדוקטורט ותעשי מלאאאא כסף
ובחיים לא תחזרי הביתה..."

אוקי. תודה אני מניחה. לקח חודשיים להפסיק לבכות כל פעם כשדיברתי עם אמא או כשחשבתי על זה בעצמי. עכשיו אני מרגישה כהות חושים לגביה ורוב הזמן מעמידה פנים שהיא לא קיימת, שהכל חלום רע.

אלוהים אני נרדמת. שלום קוראים נאמנים שיהיה יום מקסים.

הגעתי לארץ לפני שבוע (?) ואני בתהליכי שיקום מהשוק התיירותי הקטן שאני חווה.

אני כמעט מרגישה שאני צריכה לפעמים להתנצל על זה שאני גרה בחוץ לארץ. לפעמים צורם לי כששואלים אותי אם ירדתי סופית. אני מניחה שזה נובע מהסיבה שאין לי תשובה מוחלטת לשאלה הזו. ירדתי סופית? אני מתכננת לחזור? אני לא יודעת..
נעים לי כשאנשים שואלים אם טוב שם. אם קל שם. איך שם. אני הלומת קרב לחלוטין מכמה שיקר בארץ. מרגיש לי נפלא לראות חברים שנמצאים במקומות של בריאות נפש ואושר. לפעמים מרגיש לי קצת כאילו שאני קצת בפיגור אחרי כולם על שלל התארים שהם הספיקו לעשות וחמש מאות אלף הצאצאים שהם הספיקו להנפיק אבל בעיקר מרגיש לי נעים ואהוב. אני עדיין לא יודעת לענות על שאלות מה את רוצה לעשות כשאת גדולה. אני מאוד שמחה שלמעשה סוג של חיכיתי לחזור עד שאני במקום יציב נפשית ומאושר. אני שואבת תמיכה מסויימת בזה שאני בזוגיות נהדרת שאינה נטולת אתגרים אבל אוהבת, תומכת, מאפשרת פריחה הדדית ופתוחה בכללי לחברים ואנשים טובים באמצע הדרך. אני שואבת תמיכה מזה שאני בתואר שמרגיש לי בטוח בו, שמרגיש לי שלראשונה אסיים משהו שאני מאמינה שאני אמורה לעשות. ביומיים האחרונים כמה אנשים כולל נהג המונית שהקפיץ אותי לפגישה הבאה שלי כאן (כן, כמה הזוי) כמה אנשים שאלו אותי למה בעצם לא ללכת לרפואה. אני מניחה שאני צריכה לחשוב על למה לא, למשך עוד כמה חודשים. אני חוששת להגיע לאמצע גיל שלושים ולא להצליח להיכנס להיריון והמחשבה על תחילת המשפחה מובילה אותי מאוד בתהליך קבלת ההחלטות שלי.

כל כך מרתק אותי לפגוש אנשים מהעבר מנקודות שונות של חיי שעדיין זוכרים אותי לטובה ואוהבים אותי כל כך. זה מדהים אותי למעשה. אולי הטיול הזה יהיה תיקון, למציאת פרופורציות שיראו אותי חזקה וגמישה יותר. לא נותנת לביקורת שלילית לגעת בי או להשפיע עלי כל כך.

לחיי השנה החדשה בירושלים הבנויה וכל זה.

ואיזה מזג אוויר מהמם יש בתל אביב לאחרונה. קר קר אבל נעים וחם בפנים!

נב- מי מגיעה למסיבה ביום שבת? מרגיש שכל העולם ואישתה מגיעות, אנחנו הולכות גם. אישתי דאגה לי.. :)