זוגתי המהממת הלכה היום לבד לבד לשגרירות כדי לעבור ריאיון, שלב נוסף בדרך לוויזה המיוחלת. קצת לפני שהיא נכנסה לריאיון הם התקשרו אלי ולמזלי כי רב ישבתי וחיכיתי באוניברסיטה בלי באמת לצפות שיתקשרו אלי כי הם מעולם לא פנו אלי. הבחורינה המאוד נחמדה מהשגרירות נברה לי בכל הפצעים ושאלה למה ואיך הסתיימה הזוגיות הקודמת שלי ואז המשיכה לומר שייקח לוויזה זמן. לא מעט זמן. יש באק לוג של אנשים שמחכים לויזה וזה הפך למכסה עולמית ולא תלוי בהם יותר. בשלב הזה הייתי על סף בכי. בעיקר פחדתי מאיך שהזוגה תגיב ומזה שהיא שם לבד בלעדיי ובעיקר נכנסתי לדכדוך נפשי עמוק. אני מניחה שהייתי בציפיון ובחיכיון שהנה היום היא תחזור אלי הביתה. הכלב השחור הקטן המניאק יוכל להתכרבל בין שתינו ולהנות מזה שהיא סוף סוף שוב בבית. עברה שנה מאז שהיא עזבה. שנה שלמה. תמימה. אני מתגעגעת אליה נורא. בכל יום שעובר אני אוהבת אותה יותר ואי אפשר ככה. די. לפחות עכשיו אני יודעת שהיא תגיע אלי בעוד 4 חודשים. זה מרגיש לי כמו נצח פתאום. לא יודעת מה קרה לי. יאללה. נלך לישון.
לפני 11 שנים. 11 באוקטובר 2012 בשעה 13:27