ויש פה איזה חבורת קוראים נורא נורא נאמנה או סייבר סטאלקר אחד (אני מרגישה יותר בנוח להאמין שיש חבורה), הנאמנות זה בטח בגלל שברכה הזוגה התחילה לכתוב פורנו.
אז הנה לכולכם אתנחתה קומית הורסת. הורסת!!!!
&feature=player_embedded#at=50
צבי הנינג'ה מבצעים אבי מסיקה. להיט. ואם לצטט את ברכה:
"זה הולך להיות הדבר הראשון שאת כותבת מאז שהגעתי לאוסטרליה?! מחריד".
חברים וחברות יקרות,
לא יצאתי לדוג גם לא לחופשה
אני בתקופת מבחנים מהגהנום אבל בעוד 5 ימים או שיהיה טוב או שיהיה רע, או לא נורא, אבל מה שבטוח, ייגמרו המבחנים הארורים ואולי אני אעבור כמה קורסים.
בינתיים, ד"ר מסיקה, תן להם בראש! כי באמת זה היה אחד הדברים שהכי הצחיקו אותי ביום עגום זה.
השכונה בה אני גרה מקפיאה ומלאת גשמים בימים האחרונים. יחסית לסידני שאין בה חורף על אמת שכזה, נורא קר פה לאחרונה. עבר איזה חודש מאז שאמא ניסתה לעשות לי תספורת בעידודי, מה שגרם לגלח לא אטרקטיבי ועכשיו השיער רדוף השערות הלבנות התחיל להתארך תודה לאל. למה אני מזכירה את זה אפילו? לא יודעת. בעוד 28 שעות בערך היא נוחתת ואני מתה מפחד. בניגוד לשנת 2006 בה הייתי כולי עולצת ומלאת אופטימיות, בעת שביססתי את הקשר הטרנס אטלנטי שלי דאז, הפעם אני משקשקת.
יש קטע כזה. אני חווה מיניות שתמיד היתה בתוכי ומעולם לא ממש יצאה לחופשי והכל הופך נורא משוחרר בבת אחת. אני מניחה שזה בעיקר בגלל שהכל "מותר" לפתע. גם להיות במצב פגיע או נזקק זה מותר לפתע ואין פאסון שצריך לשמר או לא להתקשר או לא להביע את כל מה שאני מרגישה. אין צורך בכל זה. להיפך. כל זה רק גורם לפחד להיות יותר אימתני. כי אם אני נמשכת אליה ככה מה יהיה אם.. ומה אם זה חד צדדי .. ומה אם לא אמצא חן. ומה ומה ומה.
את כל הלילה ביליתי בלהתחרפן קלות ולא ללמוד כמו שצריך. ביליתי שש שעות במסמוס מוח אינטרנטי שנוצר על ידי חיפוש מקלדות מידי או פסנתרים אלקטרונים שזו האובססיה החדשה.. אני מרגישה תלושה ולא כל כך יודעת מה לעשות עם עצמי. יצא לה לעלות מולי לשיחת וידאו אחרונה לפני שהיא יוצאת. אז היה טוב שהחלטתי להישאר ערה עד שתיים בלילה. 😄
בין הבטחות שלי שאני לא אאנוס אותה במידה והיא לא רוצה.. והבטחות שהיא תהיה בטוחה פה ומה לא, יצא לי לשמוע את הקול שלה וכולי רוויתי געגועים מהולים בכמיהה לא מוסברת. עכשיו כבר שלוש. אני צריכה ללכת לצחצח שיניים ולהתקלח. מחר חצי יום לימודים, מיד אחר כך פגישה עם הפסיכית ובדיקות דם וכולי.
אני מקווה שיהיה בסדר. אני מקווה שיהיה טוב. אני נורא מפחדת מהחיים לאחרונה. אבל נעשה מקלחת, הכל יהיה טוב. תודה לאל שהגלח צמח קצת. וואט ווז איי ת'ינקינג?!
רק צריך לשרוד את השבוע הזה ואז הכל יהיה בסדר. למעשה יש חמישה ימים ואחר כך הכל מסתדר. כרגע אני חולה עם צינון התקררות שמאיים עלי, עומד להתפרץ באון כי רב.
רשימת המכולת כדלקמן:
יום שלישי - מבחן מעשי במעבדה בביוכימיה 15 אחוז
יום רביעי - מבחן בפיזיולוגיה ששווה 30 אחוז
יום חמישי - מבחן במיקרוביולוגיה 10 אחוז
בין לבין יש שני (!) סדרי פסח כי ככה זה בחול, הם עושים סדר פסח ראשון וסדר פסח שני. אני לא באמת פה בגלל התקף דחיינות. דהיינו פרוקרסטינשיין. בחיי שלא. עברתי כבר על חצי מהחומר לפיזיולוגיה. עוד מעט נקדיש את יתרת הלילה למבחן המעשי בביוכימיה של יום שלישי ויהיה בסדר.
ברכה מגיעה בעוד שבועיים וחצי. אני במצב צבירה נוזלי כבר יומיים ברצף. אני לא רגילה לראות את עצמי כל כך מאורגנת ומסודרת מצד אחד, וכל כך חופשייה עם הרגשות שלי מצד שני. אני אמורה לומר שאני פוחדת עלי, עלינו, על מה שיהיה אבל משהו בי מרגיש נורא רגוע בין כל הפאניקות שהן חיי כמו תמיד. האקסית המשותפת שלנו עדיין מדברת איתנו. איתה. ניסיתי להיות יפת נפש ולומר לעצמי וגם בקול רם שאהובתי היא ציפור דרור, אדון לעצמה, אינה צריכה לתת דין ודברים לאף אחד, בטח שלא לי.. אבל למעשה, ההיפך הגמור עבר במחשבותי. למזלי לא הייתי צריכה להמשיך ולהשחית מילים לשווא. היא שמה אותי במקומי. "מה את אומרת בעצם דפלואו??"
בדיוק כמו שאני לא רוצה אותה ציפור דרור היא לא רוצה אותי ציפור דרור. רוצה להיות שלה. נפלאות המונוגמיה ההדדית. בחיי.
זה מדהים הצורך הזה בשייכות. שייכות = השתייכות? היתה לי חברה במעונות שאמרה לי פעם שכשהיא קונה משהו, נאמר פלאפון, פתאום הוא הופך למוצר הכי מיוחד בעולם, כי הוא שייך לה. זה מצא חן בעיני. מאז אני מתייחסת לכל מיני דברים ששייכים לי בצורה קצת יותר יפה.
השתייכות עבורי מהווה מעין יציבות לנפש ולגוף. אני מניחה שהשתייכות ושייכות מראות על חשיבות האני בעיני האחרת. אדם אחר יאמר אולי שהשתייכות דהיינה קניין והיא מהווה עילה או גושפנקה לזילות החומר. אולי בגלל שבעיני השתייכות אינה מובנת מאליה ויש לזכות בה כל פעם מחדש, אין מקום לזלזל בקשר או בשייכות ההדדית..
אני חווה התעוררת מינית שלא חשבתי שאי פעם אעבור. כולי ערה וכולי חשה. כולי תחושבות, תחושבות כאלה שבאות גלים גלים. אני סקרנית לדעת איך המיניות שלי תתפתח והאם תהיה נסיגה כמו שקרה בכל הקשרים האחרונים שלי.
בדיעבר, מה שקרה עם האקסית המטורפת - זה היא לא באמת נמשכה אלי אחרי שהפסקתי לעשות דראג. הצטברות של שנים ולא מעט דחייה.
הקשר עם ברט נגמר אחרי פגישה אחת, האינטנסיביות שלי מכה גלים לא רק התחושבות שלי..
הקשר המיני עם סטף היה קצת יותר מוצלח לקח לה חודש שלם לפני שנגמר לה ממני. המיניות השתנתה. שוב דחייה. שוב האינטנסיביות הרימה ראשה וצחקה. אני חושבת שהיא צחקה קצת בהיסטריה.
מתאים לי משהו חדש כזה. משהו שונה מכל מה שחוויתי עד עכשיו. משהו מרגש. קשר מכיל, משייך, קשר שהוא טוב, שהוא מרכך במקום שיהיה קשר שמקשיח את הלב. מתאים לי קשר מיני מטורף מלא תשוקות מתחדשות, גילויים מרנינים וריח של סקס בחדר. מתאים לי לבדוק גבולות, אני רוצה לשחק, לעשות אהבה, להכאיב, אני רוצה שהיא תזיין אותי ותחרמן אותי, רוצה בבוקר ובלילה גם, עם מחזור בלי מחזור, אני רוצה קירבה, חום, מגע, אהבה, אני רוצה זמן איכות. אני רוצה להיות מינית כמו שאני ושזה יהיה לגיטימי. אפילו שאני מינית בטירוף יום אחד וביישנית נחבאת אל הכלים יום למחרת.
אני רוצה שסתם נהיה באותו מיקום גיאוגרפי, באותו איזור זמן - באותו היום, באותה השעה. בלי לילה רודף יום רודף לילה. הכל הפוך ושום דבר לא מספיק קרוב כשנמצאים כל כך רחוק. אני רוצה המון המון המון. מגיע לי גם. אנחנו משוחחות כתמיד, כל אימת שניתן, שיחות נפש עם ברכה זה הכי שווה, אני מבלה עם עצמי, לומדת, עוברת על הרצאות ברצף כרונולוגי, בחיי. כל הזמן ברקע אני חושבת על זה שאני רוצה שהיא תהיה פה לידי. כל פעם בעיני רוחי, היא עושה משהו אחר, קוראת או מציירת או כותבת בזמן שאני עושה סיכומים ואנחנו כל אחת שקועה בשלה, אבל אנחנו קרוב.
זה לא שאני חושבת שיהיה אידאה, אני יודעת שלא יהיה הכי קל בעולם. אבל יהיה קל יותר. עדיין, אני פוחדת עליה ועל עצמי. אני מלאה חששות מכל מיני מפלצות... הן מתחת למיטה, מפלצות מאתמול, מפלצות ממחר... מפלצות שבכלל רק צריך להדליק אור קטן והן נעלמות לגמרי. אז אני שרויה באופטימיות זהירה.
הזהירות אתם יודעים, היא לא מהשטן.
עכשיו צריך ללכת לאכול משהו ולשתות מיץ לימון וכפית של דבש, בשביל שיהיה מתוק.
כתבתי פוסט ארוך כאורך הגלות על כל מה שקרה בעשרים היום האחרונים ועוד כל מיני דברים והוא נמחק.
כנראה שהוא לא נועד להיות וצריך לעשות משהו אחר במקום.
אז יש לי היום יומולדת. אני מרוקנת מאנרגיות. יש לי שותפה חדשה לדירה שנמצאת אצל חברה שלה בתדירות די גבוהה. וקרו המון דברים לאחרונה. טובים, רעים, סתמיים, מהותיים.
נתמקד בכל מיני דברים חיובים ונסיים בזאת. ביום שבת הלכתי לאימא והיא הכינה לי צ'ולנט ליומולדת(!). היה מעולה והדירה החדשה שלה נורא נחמדה. אחרי שחזרתי הביתה ניקיתי את הדירה ואפילו גיננתי. ביום שישי היתה לי בחינה באנטומיה תאית ואני מוציאה לפחות 60 ואולי אפילו יותר למרות שאני לא חושבת.
המנטרות החדשות מהפסיכית, "זה טוב מספיק" ו"התמקדות במטרה הכי קרובה - לסיים את התואר"
הפחתתי שעות עבודה בפאב. אני עובדת רק יומיים בשבוע. אני מתחילה תמיכה כספית לסטודנטים של משרד הרווחה ויצרתי קשר עם אחד המרצים שלי, ווילסון המלך, ושאלתי אותו אם יש לי סיכוי למצוא עבודה במעבדה אפילו שאין לי ניסיון וגיליון הציונים שלי בזבל. והוא אמר "בטח"!
ברכה כתבה לי מייל יומולדת שפשוט עשה לי לחייך למרות כל הג'יפה הנפשית שלי, כי בחיים לא הרגשתי נאהבת ככה. אמרתי לה שאני לא מאוהבת בה כי אני פשוט אוהבת אותה נורא אבל זה שקר אני כן מאוהבת בה ואני בוהה בה מבעד למסך כל אימת שיוצא לנו "להתראות" ורק רוצה שהיא תהיה פה כבר, בינות לכל החששות והדאגות והצלקות והבעיות הנפשיות ומה לא.
אבל כן אני פוחדת ואני גם אמיצה במקביל.
אתמול היא פגשה את האקסית האלופה שלנו המוצלחת. האקסית רצתה להיפגש איתה לסגור עניינים. ברכה ניסתה להתחמק מעימות ומלצאת לא בסדר אבל דיברתי איתה ואמרתי לה שהיא צריכה לעשות קלוז'ר. אני ידעתי שהאקסית רוצה להיפגש עם ברכה כי היא רצתה שהן תחזורנה להיות יחד. היה בי חשש קטן "מה אם" אבל דפיקות הלב היסו אותו. אז חיכיתי וראיתי שהכל הסתדר וישנתי רע בכל זאת. אני עדיין לא חושבת שהאקסית יוצאת מחיינו לגמרי אבל השיחה איתה גרמה לי לבדוק בארכיון השיחות שלנו שעיקרן היו על נ' ועלי דאז וזה עשה לי נורא רע. אני עדיין מדוכדכת היום מלראות איך הייתי אני אז ואיך הייתי כל כך כל כך מסורה לזוגיות ההרסנית ההיא של אז. זה גורם לי לחוסר ביטחון כללי בעצמי אבל אני מנסה להסות את הקולות הרוחשים, הרעים, שלוחשים קללות ארסניות. שנאה עצמית בשנאה עצמית בשנאה עצמית בשנאה. מפליא אותי שדווקא בכל האמור לברכה אני נורא רגועה. דברים נעשים בצורה אחרת אנחנו מדברות בצורה אחרת ומתנהלות אחרת לחלוטין מאיך שהתנהלנו עם נשים אחרות. אבל אני לא לוקחת שום דבר כמובן מאיליו ואני בוחנת את הקרקע בכל יום. אני לא מוכנה להיות אסירה של שום זוגיות יותר לעולם. זוגיות זה לא כלא, זוגיות זה חופש ביום שטוף שמש. ואם זה לא קורה, אז משהו לא בסדר ואם משהו לא בסדר, לא נשארים איפה שלא טוב. אבל טוב לי. היא יודעת להרגיע אותי כשאני עם עצמי אין מנוח. המרחק קשה לי אבל זה זמני.
אז עכשיו אני אלך לאכול שוקולד שחברה מהלימודים הביאה לי למומולדת, לקרוא בספר פיזיולוגיה שקניתי בכסף שאמא נתנה לי מתנה ולהכין שיעורי בית. כי זה טוב מספיק. זה המוטו החדש מהפסיכית, זה טוב מספיק להיום. לא מסתכלים קדימה חמש שנים, מסתכלים על היום, על השבוע הקרוב וזהו.
השעה רבע אחרי אחת בבוקר. אני יושבת על אנטומיה תאית
בין לבין אני מגיחה לשיחות קטנקצרות עם ברכה.
אני חושבת המון על אקסית שלי, רחלי. יש לי כל מיני אקסיות מכל מיני תקופות בהן הייתי בת טיפשעשרה ולא ממש ידעתי מה אני רוצה כמה למה איך שאני מאוד מחבבת. אני לא חושבת שאני עדיין יודעת מה בדיוק אני רוצה, אבל אני בהחלט בדרך להגיע לאנשהו. אז עם כמה אקסיות שמרתי על קשר. רחלי, נשואה באושר ועושר ממוקמת בחו"ל בימינו אנו. היא בזוגיות עם אישה מרשימה, אינטלגנטית, חריפה, דעתנית שיום אחד גם תהיה רבה לדעתי. הזוגה בדיוק סיימה תשעה חודשי לידה והן בדיוק בירכו אל תוך הזוגיות שלהן כפתור קטן. הלידה עברה בשלום, לרך הנולד, שלום.
לפני כמה חודשים יצא לי לדבר עם רחלי והיא סיפרה לי קצת על הזוגה שלה. על החתונה. היתה תקופה בחיינו שהיינו נורא קרובות, חיבור מיוחד במינו, בחיי, רחלי ואני, בערך שנה אחרי שנפרדנו, היא חזרה מהטיול בדרום אמריקה ועברנו לגור ביחד במעונות בירושלים כחברות נפש ותו לא. תמיד נותרנו אוהבות מאוד אחת את השנייה.
היה משהו באיך שהיא תיארה את הזוגיות שלה, ובאמת שאין מה לשקר כי אני גם רחוק נורא, גם מנותקת נורא מהעולם, מכולם, וגם, זו אני. רחלי ואני לא ממש עובדות אחת על השנייה בעיניים, גם אם לא יפה או נעים. היה בתיאור שלה של הזוגיות, של הזוגה, של הציפיה לכפתור.. משהו מאוד שליו. משהו מאוד מאוד שלם. ואפילו שהיה לי ריב עם האלפית אתמול, אני מזדהה עם רחלי נורא. מעין מקום נורא שליו. אולי זו אידיאליזציה אבל באמת שאני לא חושבת שזו אידיאליזציה. עברתי רק מעט דברים בחיים ואני לא צינית, בחיי, אבל החוויה של הקשר הזה, כרגע בשלט רחוק, מפליאה אותי כל יום מחדש.
אתמול התפוצץ מתוכי, זרנוק של זעם עיוור, משפריץ חומצה לכל עבר, בלתי ניתן לשליטה. לא יודעת עדיין מאיפה העוצמות האלו של הכעס והכאב והזעם, לא ברור לי מאיפה הכל מגיע. הטראומה שלי, יש בה משקעים שלא ניתן לנער החוצה מתוך המבחנה. אני מנסה לעשות צנטריפוגה אבל ממש צריך לשאוב את כולי, הטובה, מתוך כל התרחפת של הפחד והזעם שהוא אני היום ולנסות לטהר את החומר. הלוואי והיה לי פתרון קסם, לסדר את כל המשקעים, למצוא איזה מגנט קסם ששולף אותם מהמבחנה בלי לאבד טיפה של נוזל טוב, לעשות שאהיה שוב אדם בוטח, אמיץ, בצורה מוחלטת, נאיבית כמעט. הייתי רוצה לחזור רק לקצת, לשניונת, להיות טיפונת מהאני של פעם, של לפני שש שנים, או אולי אפילו שבע שאינו מפחד לקפוץ ראש למים. אני של היום לא רק שאני לא קופצת ראש, לא מוכנה לעשות שום דבר מעבר ללשכשך את הרגליים במעיין.
היום ישבתי בבית ועשיתי קצת שיעורי בית, קצת חזרה קצת הכנה למבחן באנטומיה תאית שיש בראשון לאפריל. עדיין לא שם מבחינת סידור לוח זמנים ויעילות אבל הכל משתפר. ההרגלים ישתנו בקרוב ואני אתייעל. אני מרגישה שינוי מהותי בעקבות השימוש בדקסאמפתמין.
צעד קדימה שניים אחורה. יש דברים שלא משתנים.
אני נדהמת מהחיבור הזה שיש לי אליה, לאיך שהיא מסוגלת לייצב אותי, לגרום לי להסתכל על החיים בצורה אחרת לגמרי, מפוכחת, עדינה, רכה. אני מאוד נזהרת שלא להכליל, שלא לקחת דברים כמובנים מאליהם, שלא לתכנן לעתיד, שלא לשגות בחלומות ולהפוך שוב אסירה שלהם. אבל כמה שאני לא נזהרת מהחיים, היקום וכל השאר, אני לא יכולה שלא לאהוב אותה ולהיות בתדהמה מוחלטת ממנה, מהתובנות, כל יום, קצת יותר. העוצמות שלה, הבוהק. זה מה שעושה לי את זה. תכלס.
אבל כרגיל יש לי הרבה על הראש.
המון חוסר ביטחון מאז התחילו הלימודים ויש לי המון לחץ באוזניים וגם סרטים כחולים בראש כן.
היתה לי שיחה עם אחות גדולה כמה ימים לפני שהלימודים חזרו לגבי כוונותי ל"תחום" (איזה תחום בדיוק אני כולה שנה ב'!?) כל השיחה למרות שהיא היתה ממקום נורא "תומך" ו"רק רציתי להקנות לך קצת מהניסיון חיים שלי" "מרגיש לי שאת עושה את התואר הזה בשביל החברה והעולם ולא בשבילך"... כל השיחה הזו קצת הכניסה אותי לסוג של סרט לגבי היכולות שלי בלימודים והיכולות שלי לעבוד במדע בכללי. וכל הסרטים האלה למרות שאני כולי מוקסמת לחלוטין מהקורסים שלי השנה, מהאוניברסיטה, מחבריי הקטנטנים לספסל הלימודים (כולם בני 19) ואפילו שאני לא ביכולות מוצלחות במיוחד לתעל זמן פנוי וללמוד כמו שצריך. אבל... זה עתה כמעט סיימתי פרק אחד מתוך שניים בביוכימיה ואני מרגישה קצת יותר בטוחה בעצמי. אז כן המון לחץ ומרוב לחץ אני רק נלחצת יותר. ומפחדת מכישלון כל יום, קצת יותר... הדחיינות בשיא ויש כל מיני פרצי התייעלות שנותנים לי קצת אוויר לנשימה ומרגיעים.
הקטע המצחיק הוא שהלחץ מחוסר הייעול לא רק שייך ללימודים... השבוע לא נגמר וכבר אני חושבת על זה שרק שחיתי אתמול ולא רכבתי ולא רצתי בכלל כלללל השבוע. והיום כולה יום רביעי. בכל אחד מהקורסים שלי אני רק חושבת על כמה שאני לא יעילה והולכת להיכשל. לעיתים יש לי פרצי כעס קטנטנים על המבורכת שנטשה את הקשר הדפוק שלנו בדיוק בזמן שהיינו אמורות להתחלף והיא היתה אמורה להתחיל לתמוך בי כלכלית.. לפעמים יש פרצי כעס קטנים בגלל שאני לא באמת רוצה לעבוד יותר, רק רוצה ללמוד ולבלות כל דקה פנויה באוניברסיטה בשקט שקט שקט מופתי. מיום הולדתי עד יום מותי. תצחקו ותגידו שאני מפונקת מאז שעברתי לארץ הקואלות והקנגרו אבל סעמק ערס, המבורכת לא היתה צריכה לעבוד יום אחד כל הארבע שנים שהיא היתה באוניברסיטה, הגיע לי שגם אני לא אצטרך לעבוד. סעמק ערס. 😄 החיים פה כל כך טובים שבא לי להכניס לעצמי מכות שאני כל כך מפונקת ודפוקה בלימודים בלי סיבה. באה שותפה חדשה לחודש, בסוף מרץ גם היא וגם השותפה האחרת תלכנה ותיכנס אחת חדשה, שתשכור את שני החדרים... ואז אני אשלם פחות מחצי שכ"ד, היקרה לי מגיעה בעוד באמת מעט ימים.. שבועות, חודשים, הכל... חזר הקסם בחיי, אז מה הלחץ מה?! למה אני לא נרגעת מהשיחה הזו. למה אני מרגישה צורך להצדיק את קיומי כאדם חושב?? וגם, לא סיימתי את החיתוך לינולאום שהתחלתי בחופש. לא התחלתי את החיתוך החדש שאני רוצה לעשות, וגם לא סיימתי לקרוא את הספר של' חברי הטוב מאז גיל 13 שלח לי ליומולדת של שנה שעברה והיומולדת שלי של השנה החדשה כמעט כאן. אלוהים. 28. איך זה הגיוני בכלל. אם הייתם שואלים אותי לפני עשר שנים, בשיא השחור, אז כשסלוצקי אמר לי שעוד תהיינה לי הרבה אורגזמות בחיים, שאני עוד אהיה בחיים בגיל 28, הייתי צוחקת. זה היה נראה לי כל כך רחוק או אז.. מעניין איפה נהיה בעוד 10 שנים?
שינו לי את המערכת ולא יכלתי ללכת להיפגש עם הפסיכית השבוע ודחינו לשבוע הבא. אולי יהיה לה איזה פיתרון קסם כדי להפסיק עם כל הרעש הזה. קבעתי עם מדריך נהיגה בשם לינטון ואנחנו עושים שיעור כפול בשבוע שעבר. אני יודעת לנהוג, יודעת חוקי דרך וכולי פשוט לא עשיתי בדיקות ראש אז הכשילו אותי אז... רוצה להוציא רישיון בשבועיים הקרובים.
בין לבין, שעון עצר מורה לי כמה דקות-שעות-ימים נותרים עד לקצת טוב שיבוא לחיים שלי... הוא ממוקם על הדסקטופ של המחשב הנייד שהסוללה שלו קצת נדפקה בחופש הגדול.. אני שותה יותר מדי קפה ויותר מדי פחיות של "ווי" שזה כמו רדבול.. יש "ווי" בארץ? תמהני. אני רגועה יותר ובמקביל לוקחת את כדורי הריכוז שלי, עכשיו המרשם הוא דקס, זה ממתן את ההיפראקטיביות, מסדר את המחשבות, ממקד ויש פחות לחץ או תופעות לוואי הזויות מאשר אז על הריטלין שקצת דיכא את המערכות.. בין לבין ברכה מחזיקה לי את היד בסבלנות בחיי, עד אין קץ! אני לפעמים כל כך מאסתי בעצמי שאין לי מושג מאיפה יש לברכה כוחות לכל הבולשיט שלי. באמונה.
טוב, מספיק עם הרעש, בכלל נכנסתי כדי לשתף אתכן באהבה חדשה שלי, זונה ביישנית, לייקה לי.
צריך קצת דובוני איכפת לי מקיאים, באמת לא היה לנו מספיק מכל זה בזמן האחרון.. תודה שרון מולדאבי ולמה רשת (וואינט)
LYRICS :
hands down
i'm too proud for love
but with eyes shut
it's you i'm thinking of
but how we move from A to B?
it can't be up to me
'cause you don't know
eye to eye
thigh to thigh
i let go
i think i'm..
a little bit, a little bit
a little bit in love with you
but only if you're
a little but, a little bit, a little bit
in lo-lo-lo-lo-love with me
oh
ooo-ooo...
and for you i keep my legs apart
and forget about my tainted heart
and i will never ever be the first
to say it
but still I,
yes you know I..I..I..
i would do it,
push a button
pull a trigger,
climb a mountain
jump off a cliff,
'cause you know baby
i love you love you a little bit
i would do it, i would say it
i would mean it, we could do it
it was you and i and if only i..
וגם נוסיף את השיר הזה, ולו רק בגלל שהיא מודה בזה שהיא זונה
זה היה עוד יום רביעי ושוב בהיתי במסך המחשב תוהה אם יש בכלל טעם לצאת מהבית. פרידה שולחת לי הודעת טקסט לבוא לפגוש אותה בפאב השועל הערמומי. עברה בערך חצי שנה מאז שנפגשנו לאחרונה ויש הרבה מה לעדכן. אני רווקה לראשונה מזה חמש שנים. האוויר קריר, הזיהום לא ניכר, הלילה נטול עננים ולא מתחשק לי לשים את מעיל הרכיבה בשביל נסיעה של שתי דקות. שובב מאוד. בין רחוב קינג לדרך אנמור שוכן הפאב, נורא אפלולי, "השועל הערמומי". כמו בכל פאב שאין בו חצר בירה, קהל אנשים או במקרה שלנו היום, קהל נשים, מתקהל וכולן מעשנות בחזית. זהו יום רביעי. בשועל עושים מופעי דראג ממש כמו אז בשושן בירושלים. החיים קלילים, המסר איננו קיים והקהל עסוק בשלו בשאננות.
קבוצת בחורות משחקת ביליארד, קבוצה אחרת עושה טורניר של דארטס. לא מרגיש לי סוציאלי במיוחד, אז אני מחליטה לנסות לשבור את השיא שלי בפינבול ללא הצלחה יתרה. אולי פרידה כבר כאן, אולי היא בקידמת הבר? צריך לעבור ים של אנשים, הדוחק והצפיפות מוציאים אותי מדעתי. עוברת ליד בחורה, גבוהה ורזה, עור בהיר בהיר, עיניים כסופות. לרגע מרגיש לי כאילו שהיא היחידה שנמצאת בחדר. היא מדברת עם זוג חברות, יש סיכוי שהם מדברות בעברית? אני בטוח מדמיינת. חולפת, ממש ליד, הריח שלה נעים כל כך, משכר אותי, אני מעבירה יד בחטף על הגב שלה בזמן שאני מנסה לפלח את דרכי בין ההמון. "אוה. סליחה, רק מנסה לעבור, צריכה להגיע לקדמת הבר". חיוך. אני נבוכה. ממשיכה להתקדם הלאה, מוצאת סוף סוף את פרידה.. "אוי, פרידה, תודה לאל שמצאתי אותך!" פרידה. אני תוהה לעצמי אם היא יכולה לראות באפלת הבר המגעיל הזה כמה שאני סמוקה מהמפגש הארעי עם הבחורה עם העיניים הכסופות. פרידה מזמינה אותנו לדרינק ואנחנו מנסות לדבר על הא והא ניסיון עקר לשמוע מה קורה בחיים האחת של השנייה מבעד לשאון של ההמון.
העורף שלי סומר, אני מרגישה זוג עיניים דוקרות בו. מסתובבת לראות אם משהי בוחנת אותי. הבחורה ההיא... עם העיניים המהפנטות, היא לא מסיטה מבט, בלי בושה, לחלוטין מפשיטה אותי, מחפצנת אפילו. אני מסמיקה ועכשיו גם החזה שלי והצוואר, הכל עטויי תפרחת אדמדמה שאינה יכולה להשתמע לשתי פנים.. תודה לאל שהכל פה חשוך, בחיי. בערך אחרי הסיבוב השני או שלישי של דרינקים, אני מבקשת סליחה מפרידה והולכת לשירותים. העורף שלי עדיין סומר והיא עדיין מדברת עם חברות שלה אבל קולטת אותי לגמרי.
בתא השירותים, אני שמה לב לזה שכולי מכווצת. קשה לי לפרוק. הכל יוצא ממני בזרזיפים קטנים של עונג ואני מתקפלת. אפילו לא ברור לי למה אני כל כך מכווצת או ממה... מצליחה לסיים את מעללי בשירותים ואני יוצאת לשטוף ידיים. היא במסדרון של השירותים. מחכה לי. מחכה לי? שוב העורף סומר, קווים רצים לי בגב אל תוך תוכי שמתכווץ עוד יותר ואני נהיית רטובה, סמוקה כולי והפעם זה ניכר לעין. אור הפלורסנט הארור והדוחה של השירותים, חסר רחמים, חושף אותי ואני מנסה להירגע, לשלוט בסומק השובב הזה שאי אפשר למעשה לשלוט בו בכלל. אני שוטפת ידיים ופנים.. מנסה לשלוט בהרתיחה הפנימית.. עודי מפנה לה את הגב בשביל לקחת מגבת נייר לייבש את הידיים והיא נוגעת בגב שלי עם היד. האירוניה. אני לא מסתובבת. סוג של קפואה במקום, לא יודעת מה לעשות. הנשימה שלה על העורף שלי, והיא קרובה כל כך. היא קולטת אותי מסמיקה עוד יותר ותופסת באגן שלי ברכות, כמו מנחה את צעדי בחזרה לתא של השירותים. הפאב כל כך גדוש אנשים ואנחנו לבד בשירותים. סוגרות את הדלת של התא מאחורינו. היא מצמידה אותי לקיר אני מחליקה ידיים מתחת לחולצה שלה. יש לה גומות חן בגב...
דעו לכם קוראים נאמנים, שלאחרונה יש המון אתחתאות פואמיות ואני חולקת אותן רק עם ברכה.. למעשה יש אתחתא פואמית יומית בשבועות האחרונים כמעט בכל יום.. אבל את רובם אני לא חולקת איתכם כי חבל.. אמא תמיד היתה אומרת זו לא הכמות, זו האיכות אז קצת מפחיד אותי שיש כמות כזו מטורפת שיוצאת בפרץ אדיר מתוכי.. אני מחבבת אתכם וכל האתנחתאות הפואמיות האלה נורא מפגרות בעיני באמת. אבל אני מתמודדת. לאט. לאט. בייבי סטפס. נו, אז קצת דובוני איכפת לי מקיאים בשבילכם גם.
1.
בא לי להתפרע
בעודי מחכה לך
ולקרוע המון תלושי מספרים
מהסטנד שבפינה
ואז כל הזמן תקראי לי
מספר 22 יהיה אני
ו23 גם
וכל התורות האלה
יהיו בשבילי
ועכשיו תורי
ועכשיו תורי גם
-------
2.
אני נחבאת אל הכלים
שלובה
מסתתרת מתחת לשמיכה
להדביק שעות שינה אבודות
שאנשים אחרים לקחו ממני
אני מתעוררת
מחפשת הוזה
ולרגע
תשלובת ריחות משכרת
פרחי אביב הגיע
שהיא אינה התשלובת שאני
בדרך כלל
תיעתעה בי לחשוב
שבעצם את כאן ממש
אפילו שממש עדיין לא
------------------
זה לא קשור לכלום, אבל בדיעבר שנתיים אחרי, אני עדיין זוכרת את המילים! קטע קורע! הוא כזה מאנקימן חמוד! אז השיר לא קשור לכלום, הוא לא חלק מהפסקול של חיי כרגע. אבל החמידות של המאנקימן. 😄 אי אפשר בלעדיו.
אז אני אצל הבויז, זוג חברים שלי מDAYENU שזו הקבוצה של הגייז היהודים בסידני ואנחנו עוברים על כל מיני קטעים ביוטיוב... ובין השאר נזכרתי בשיר הזה.
עכשיו חשוב לשתף את הסרטון הבא שהיה חלק מפסטיבל טרופפסט בסידני. פסטיבל סרטים קצרים שמוקרנים בפארק והכניסה חינם. שווה להיות פה באמת. יש קטעים כייפים. השנה לא הלכתי לטרופפסט כי לא ישנתי בין משמרת לילה ליום שאחרי ופשוט התעלפתי במיטה במקום. אבל אני אשיג את הדיוידי שייצא בטח עם העיתון של הסופ"ש. Y2GAY
והיא לא שונאת אותי, ואפילו יש מצב שלא כועסת עלי (?!)
ולמעשה נתנה ברכתה ואמרה שאנחנו מתאימות בערך ארבע פעמים בשיחה
והבוקר קמתי אמנם לא בחמש וחצי כמו שרציתי
אבל התעוררתי לגמל ירוק מלא אנשים שרציתי לשוחח איתם
אבל רק אחת ספציפית שרציתי לדבר איתה,
כמו כל בוקר תכלס,
ויש לי תחושה כמו של ילדה שהלכה לישון אחרי היומולדת
עמוס ורגשי ומטורף
והיא מתעוררת בבוקר כדי לראות אם המתנה ההיא
שהיא באמת באמת באמת חלמה עליה כל כך הרבה זמן
עדיין שם והיא לא בעצם
היתה חלק מחלום קסום.
אז הכל באמת קרה ולא היה חלום.
אני בוהה באימייל מתנה בשבילי וסוגריים וזה. וכן. המון וווים יש פה היום. בחיי.
