לפני 13 שנים. 15 במרץ 2011 בשעה 14:49
השעה רבע אחרי אחת בבוקר. אני יושבת על אנטומיה תאית
בין לבין אני מגיחה לשיחות קטנקצרות עם ברכה.
אני חושבת המון על אקסית שלי, רחלי. יש לי כל מיני אקסיות מכל מיני תקופות בהן הייתי בת טיפשעשרה ולא ממש ידעתי מה אני רוצה כמה למה איך שאני מאוד מחבבת. אני לא חושבת שאני עדיין יודעת מה בדיוק אני רוצה, אבל אני בהחלט בדרך להגיע לאנשהו. אז עם כמה אקסיות שמרתי על קשר. רחלי, נשואה באושר ועושר ממוקמת בחו"ל בימינו אנו. היא בזוגיות עם אישה מרשימה, אינטלגנטית, חריפה, דעתנית שיום אחד גם תהיה רבה לדעתי. הזוגה בדיוק סיימה תשעה חודשי לידה והן בדיוק בירכו אל תוך הזוגיות שלהן כפתור קטן. הלידה עברה בשלום, לרך הנולד, שלום.
לפני כמה חודשים יצא לי לדבר עם רחלי והיא סיפרה לי קצת על הזוגה שלה. על החתונה. היתה תקופה בחיינו שהיינו נורא קרובות, חיבור מיוחד במינו, בחיי, רחלי ואני, בערך שנה אחרי שנפרדנו, היא חזרה מהטיול בדרום אמריקה ועברנו לגור ביחד במעונות בירושלים כחברות נפש ותו לא. תמיד נותרנו אוהבות מאוד אחת את השנייה.
היה משהו באיך שהיא תיארה את הזוגיות שלה, ובאמת שאין מה לשקר כי אני גם רחוק נורא, גם מנותקת נורא מהעולם, מכולם, וגם, זו אני. רחלי ואני לא ממש עובדות אחת על השנייה בעיניים, גם אם לא יפה או נעים. היה בתיאור שלה של הזוגיות, של הזוגה, של הציפיה לכפתור.. משהו מאוד שליו. משהו מאוד מאוד שלם. ואפילו שהיה לי ריב עם האלפית אתמול, אני מזדהה עם רחלי נורא. מעין מקום נורא שליו. אולי זו אידיאליזציה אבל באמת שאני לא חושבת שזו אידיאליזציה. עברתי רק מעט דברים בחיים ואני לא צינית, בחיי, אבל החוויה של הקשר הזה, כרגע בשלט רחוק, מפליאה אותי כל יום מחדש.
אתמול התפוצץ מתוכי, זרנוק של זעם עיוור, משפריץ חומצה לכל עבר, בלתי ניתן לשליטה. לא יודעת עדיין מאיפה העוצמות האלו של הכעס והכאב והזעם, לא ברור לי מאיפה הכל מגיע. הטראומה שלי, יש בה משקעים שלא ניתן לנער החוצה מתוך המבחנה. אני מנסה לעשות צנטריפוגה אבל ממש צריך לשאוב את כולי, הטובה, מתוך כל התרחפת של הפחד והזעם שהוא אני היום ולנסות לטהר את החומר. הלוואי והיה לי פתרון קסם, לסדר את כל המשקעים, למצוא איזה מגנט קסם ששולף אותם מהמבחנה בלי לאבד טיפה של נוזל טוב, לעשות שאהיה שוב אדם בוטח, אמיץ, בצורה מוחלטת, נאיבית כמעט. הייתי רוצה לחזור רק לקצת, לשניונת, להיות טיפונת מהאני של פעם, של לפני שש שנים, או אולי אפילו שבע שאינו מפחד לקפוץ ראש למים. אני של היום לא רק שאני לא קופצת ראש, לא מוכנה לעשות שום דבר מעבר ללשכשך את הרגליים במעיין.
היום ישבתי בבית ועשיתי קצת שיעורי בית, קצת חזרה קצת הכנה למבחן באנטומיה תאית שיש בראשון לאפריל. עדיין לא שם מבחינת סידור לוח זמנים ויעילות אבל הכל משתפר. ההרגלים ישתנו בקרוב ואני אתייעל. אני מרגישה שינוי מהותי בעקבות השימוש בדקסאמפתמין.
צעד קדימה שניים אחורה. יש דברים שלא משתנים.
אני נדהמת מהחיבור הזה שיש לי אליה, לאיך שהיא מסוגלת לייצב אותי, לגרום לי להסתכל על החיים בצורה אחרת לגמרי, מפוכחת, עדינה, רכה. אני מאוד נזהרת שלא להכליל, שלא לקחת דברים כמובנים מאליהם, שלא לתכנן לעתיד, שלא לשגות בחלומות ולהפוך שוב אסירה שלהם. אבל כמה שאני לא נזהרת מהחיים, היקום וכל השאר, אני לא יכולה שלא לאהוב אותה ולהיות בתדהמה מוחלטת ממנה, מהתובנות, כל יום, קצת יותר. העוצמות שלה, הבוהק. זה מה שעושה לי את זה. תכלס.
